תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > המורה המשמעותי > בין מורה לאדם, או: על כנותו של המורה

בין מורה לאדם, או: על כנותו של המורה

חנה גודינגר (דרייפוס)

על תפקידו של המורה במרחב הפוסט-מודרני המרובה אמיתות, שדורש ממנו וויתור על הסמכות המוכרת ופיתוח תפקיד חדש וכנה כזה המציב בפני התלמידים דגם חי של "אמת מארץ תצמח", כך שיווצר תהליך למידה משמעותי גם אצל המורה העומד בחזית הכיתה וגם אצל התלמידים הלומדים ממנו.

אחת הסוגיות שהתרבות הפוסט-מודרנית פתחה באופן נוקב, לפעמים כמעט אכזרי, במרחב הרוח והדעת היא סוגיית האמת ומקומה בעולמנו. לאחר שנים שבהן שלט שכלו של האדם בכיפה והאמון ביכולתו של הרציו להכיר ולדעת את המציאות, ביקש השיח הפוסט-מודרני לעמעם במשהו את כוחה של הרציונליות של העולם האנושי ולייחס מחשבות ודעות כקשורות לזמן ולמקום ספציפי. כיוון המחשבה הזה חובק בתוכו אפשרות של ריבוי אמיתות ומרחב דעת לאטוויסטי שלעתים יכול להחוות ואולי אפילו להיהפך לניהיליזם גמור.

בתוך המרחב התרבותי הזה ניצב לו בתהייה האדם המבוגר: ההורה או המורה, זה שבאופן מסורתי אמור להחזיק את הדעת והאמת בין כנפיו ואמון על העברתן והנחלתן לדור הצעיר. את התהייה הזו אפשר לסרטט באופן פשוט השייך בעיקר להיבט החינוכי שבה: מחד גיסא המבוגר חש את עצמו אוחז במערכת של אמונות ודעות שהוא רוצה למסור לילדיו, אך מאידך גיסא יודע הוא שילדיו גדלים במרחב תרבותי אחר משלו (שזו, אגב, אחת הטרגדיות המובנות של המציאות: העובדה שבהגדרה אדם מוליד ילדים לתוך עולם חדש ושונה מזה שהוא גדל וצמח בו). נדמה לי שכיום תהייתו של המבוגר היא עמוקה ומהותית יותר ויש לסרטטה בצבעים עזים יותר: מחד גיסא המבוגר חש את עצמו בעל תפקיד ואחריות של העברת הידע ואולי אפילו חש שתפקיד זה הוא שמקנה לו את הסמכות ומהמעמד שלו אל מול הדור הצעיר, אך מאידך גיסא תוהה ובוהה הוא בתוכו ביחס לתפקיד שקיבל: האם הוא חותם בשתי ידיים על האמירות שצריך הוא להשמיע ולהנחיל לדור החדש? האם לא עולה בו מפעם לפעם ספק ושאלה שמקשים על היכולת לעמוד בנחרצות הסמכותית ולהעביר את הדברים הלאה? תהיות אלו הופכות את מקצוע ההוראה דומה באופן פרדוקסלי למקצוע המשחק: עומד לו המורה לפני השיעור ומשנן מתוך הטקסט הכתוב (או זה שאיננו כתוב) את התורה שעליו להעביר, ניצב הוא מול המראה ומשדל לעצמו מבט רציני כיאה לדמות המבוגר היודע ולאחר מכן נכנס לבימת הכיתה ומול עיניהם של התלמידים מציג ומשחק את התפקיד בדרמטיות ובאמינות הנחוצה כדי שהצופים יקבלו את דבריו. וכשהצלצול המסמן את סוף השיעור נשמע, חוזר המורה אל מאורתו, מוריד את האיפור שלבש, מניח בצד את הטקסט ששינן כה יפה וחש תסכול גדול על ההיות שלו, על האדם שבו שנשאר תוהה ובוהה ללא יכולת להתפתח באופן עמוק וללא יכולת להיות מחובר ושייך לתהליך הלמידה שהוא עצמו מנהל. נדמה שלמידה משמעותית – בין אם נחפש כזו אצל התלמידים הצופים בהצגת המורה ובין אם נחפש כזו אצל המורה השחקן – לא נמצא. 

את הסבך הזה אני מבקשת לפתות מעט בעזרת מדרש יפהפה שהציעו חז"ל לתיאור הצעדים שקדמו להחלטה לברוא את האדם ביום השישי לבריאה, וכך נאמר שם (בראשית רבה ח, ה): "אמר רבי סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הדא הוא דכתיב (זה מה שכתוב) (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה (שכולו קטטה) מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב (זה מה שכתוב) (דניאל ח) 'ותשלך אמת ארצה' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך, תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב (זה מה שכתוב) (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח'".

המדרש מתאר שכאשר רצה הקב"ה לברוא את האדם הוא החליט לנהוג בשיטה הדמוקרטית ולהתייעץ עם צוות המלאכים שלו: שניים מהמלאכים – החסד והצדקה, סברו שהאדם הוא בריאה ראויה, שכן בניגוד לשאר הברואים יש בו את הכוח, היכולת והנכונות לראות את האחר ולעשות עמו טוב. לעומתם, סברו שני המלאכים האחרים – השלום והאמת, שהאדם איננו בריאה ראויה, שכן חייו אינם מתנהלים על פי המהות שהם מייצגים: הוא עלול להגיע למריבה וקטטה והוא עלול לשקר ולרמות. המצב שנוצר הוא שוויון, והקב"ה נמצא לכאורה בבעיה. המשך המדרש מתאר את הפתרון שבו בוחר להשתמש הקב"ה, פתרון שבמרחב הפוליטי היה מכונה "כשר אבל מסריח". אחד מהשחקנים מוצא מהמשחק ומושלך לארץ, ושוב קיים רוב התומך בבריאת האדם והאדם נברא. שאלות רבות יש לשאול על המדרש: מדוע הקב"ה בוחר להתייעץ עם המלאכים לפני בריאת האדם? מדוע קולו של הקב"ה לא נספר והוא נותר ניטרלי בוויכוח? מדוע בוחר הקב"ה לברוא את האדם בסופו של דבר? מדוע דווקא האמת ולא השלום הוא המלאך שמושלך ארצה? ועוד ועוד. בהקשר שלנו אני מבקשת להתייחס לשאלה מה עובר על מידת האמת בתוך התהליך של המדרש. המושג 'אמת' נתפס פעמים רבות בתודעה האנושית כמושג השייך, ואולי אפילו מייצג, את המוחלטות, את התפיסה הבהירה, זו שאין אפשרות להתנגד לה והיא סוחפת בטוטליות שלה, שהרי היא חד משמעית (מעין דבריו של הרמב"ם בתחילת "מורה נבוכים" לביאור חטא האדם הראשון, שהעביר את האנושות ממושגי האמת והשקר המוחלטים למושגי הטוב והרע היחסיים), והנה המדרש שלנו מתאר אמת מסוג אחר: כזו שמושלכת ארצה משמים וצריכה מעתה לצמוח באופן אטי ומדורג מתוך המציאות. נדמה שהאמת במדרש איננה קודמת למציאות אלא נוצרת מתוכה וממילא איננה מוחלטת וחד משמעית, אלא נראית אולי באופן קצת אחר. המשנה בסוף מסכת סוטה, בבואה לסרטט את התהליכים העולמיים שיתרחשו סמוך לגאולה, נוקטת לשון "האמת תהא נעדרת". דהיינו, מתארת עולם שבו האמיתות הוודאיות ייעלמו, וממילא בני האדם יהלכו כתועים בדרך. בבית מדרשו של רב בחרו לפרש את דברי המשנה באופן שונה, שאולי יש בו גם להאיר את המדרש שלנו, וכך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין דף צז, ע"ב: "מאי ותהי האמת נעדרת? אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים". כלומר, המציאות לא תהיה נטולת אמת, אלא שהאמת תהיה מפוזרת בין העולמות, בין תפיסות העולם שכל אחת מהן תחזיק בתוכה חלק של אמת. התיאור הזה אולי מבקש לעדן את דברי המשנה ולהשאיר את האמת בנוכחות העולמית, אך אליה וקוץ בה: שכן תיאור זה מותיר את האדם ואת האנושות חסרת אונים אל מול תפיסה רלטיבסטית ויחסית שעשויה לחנוק כל התפתחות, כל העברת מסורת, ואולי גם כל להט של עשייה, כל להט של ויכוח וכל להט של חיות, שכן מי אמר שהאמת נמצאת אצלי ולא אצל השכן ממול? נדמה שאנחנו, החיים בעולם פוסט-מודרני, חווים באופן עמוק את הבעייתיות שבתפיסת אמת המחולקת לעדרים עדרים. ובחזרה אל המדרש: נראה לי שהמדרש מציע לנו סוג של פתרון למצוקה הקיומית הזו – המדרש לא משליך את האמת מהתמונה, אלא משליך אותה ארצה ומבקש ממנה לצמוח שוב באטיות מתוך המציאות. נדמה לי שהציור הזה מחליף את האמת במושג אחר, עמוק וחשוב לא פחות – הכנות. המדרש קובע שאולי במציאות של העולם הזה, ממש כמו שאמרו בבית המדרש של רב, האמת איננה יכולה להתבטא במוחלטות ובוודאות שהיא מביאה איתה, ולכן היא איננה נמצאת בשמים הסמכותיים אלא בארץ הצומחת, אך ציור זה אין בו כדי להקל מהתביעה הפנימית שצריכה להיות לנו להיות אנשים כנים, כלומר: אנשים החיים בצורה עוצמתית ובאופן כן את התפיסה והאמונה שלהם.

ובחזרה אל המורה: תהייתו של המורה על תפקידו ועל גורלו במרחב הפוסט-מודרני היא תהייה אמיתית ועמוקה, אך אולי אם המורה יוותר על הסמכות הרגילה, זו שאוחזת באמת בהירה וברורה, ויבנה בתוכו תפקיד חדש וסמכות חדשה, כזה הפותח כנות ותהליכיות ביחס אל הדעת, כזה המציב בפני התלמידים דגם חי של "אמת מארץ תצמח", דהיינו, כנות של אדם המחפש את דרכו בתוך סבך המחשבה הפוסט-מודרנית שבתוכו כולנו נמצאים. כך המורה יהפוך להיות דמות לחיקוי ודוגמה לאדם בוגר המחפש תשובות באופן הנותן מקום לספק ולשאלה להיכנס לתוכו, והוא אפילו לא חושש להביעם כלפי חוץ, ומשתף את הדור הצעיר בחיפוש כיצד אלו לא בולעות את הבעירה והחיות של המחשבה אלא מציתות אותה באש חדשה. ציור הוראה כזו הוא בעיניי מפתח קריטי ליצירת תהליך למידה משמעותי גם אצל המורה העומד בחזית הכיתה וגם אצל התלמידים הלומדים ממנו.

דומני שמורה המעז לחשוף קלפים, לשתף את תלמידיו בהתלבטויות ובשאלות העולות אצלו לאור החומר שהוא מלמד, הופך למורה המלמד את התלמידים שיעור גדול בכנות, ואולי חשוב מכך – הוא מורה שמלמד את עצמו שהמורה נשאר תמיד גם תלמיד המחפש להתפתח ולצמוח עוד ועוד. דומני שתהליך למידה משמעותי בכיתה יכול להיווצר אך ורק כאשר השאלה הראשונה שנשאל תהיה על עצמנו כמורים, או אולי נכון יותר כבני אדם: האם תהליך ההוראה הוא תהליך למידה משמעותי עבורנו? האם אנחנו כנים ועומדים מאחורי המילים שאנחנו משמיעים בכיתה?

ההשלכות המעשיות של הדברים שביקשתי להציע כאן נוגעות בשתי נקודות עיקריות:

א.      בחירת חומר הלימודים: כמורים, פעמים רבות המחשבה מה ללמד בכיתה נגזרת משני מרחבים של שיקולים – זה המוכתב מלמעלה, דהיינו: תכנית הלימודים של משרד החינוך, וזה המוכתב מלמטה, דהיינו: השאלה מה מעניין ומעסיק את התלמידים הספציפיים שלי. נדמה לי ששיקול נוסף, משמעותי לא פחות ואולי אפילו יותר, שצריך לקחת בחשבון הוא מה מעסיק אותי כאדם. מה מטריד אותי כעת? איזו נקודת מבט אני יכול לפתוח בתוך חומר הלימודים שתעניין ותפיח חיים גם בי? הצבת השאלות הללו מחייבת את המורה לשים את האיפור והתחפושת בצד, ולהכניס את האדם שבו לתוך מרחב הלמידה וממילא להפוך אותו למשמעותי עבורו. אני חושבת שהפתח הראשוני ליצירת תהליך למידה משמעותי בקרב התלמידים בכיתה הוא המפגש שלהם עם אדם שחי ונושם וטרוד ועסוק בשאלות ובעולם הדעת שהוא פורס ופותח בפניהם.

ב.      כנות אל מול שאלות וספקות: ההכרה שגם לנו כמורים יש קושיות ושאלות על הדברים שאנחנו מביאים מול התלמידים, מעוררת לעתים פחד גדול בחינוך הדתי. פחד הנובע מהמחשבה שכל סדק קטן בקיר הדעות והאמונות עלול להוביל לקריסתו. האמון בסדקים וביכולת של בני אדם, גם צעירים, להחזיק קיר סדוק ולקבל אותו על הסדקים שבו, מאפשר לנו לפתוח בפני התלמידים את ההתלבטויות והספקות שיש לנו אל מול החומרים שאנחנו מביאים לכיתה, ומאפשר לנו גם לא להירתע מלעמוד נבוכים אל מול שאלות שיציגו לנו ולא לברוח ישר לעמדה המגוננת, המכסה והמתיימרת לפתור את השאלה שהושמעה, לטייח את הסדק שהתגלה ולהציג בפני התלמידים קיר מושלם.

נדמה לי שתהליך הוראה הנעשה לאור עקרונות אלו מאפשר ומזמין את המורה להפוך את ההוראה לתהליך למידה משמעותי עבורו, ונדמה לי שכנגזרת כמעט הכרחית מכך גם תהליך הלמידה של התלמידים שלנו יהפוך להיות משמעותי וחי הרבה יותר.   

 

** חנה גודינגר (דרייפוס), ראש בית המדרש לנשים "לינדנבאום", מורה בבי"ס פלך, צוות לב לדעת

 

 

הדפסה

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים