תיכון
יסודי
גני ילדים
ד״ר משה וינשטוק

ד״ר משה וינשטוק

מקים ומנהלה הראשון של תוכנית לב לדעת. הוביל את הלמידה במנהל החינוך הדתי. משמש כיום כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.
בלוג > תשע"ו > יתחדשו וישובו ימי החול

יתחדשו וישובו ימי החול

ד"ר משה וינשטוק, 12/10/2015

המתח בין האירועים המיוחדים לבין השגרה, הוא מתח של חיים, שמלווה אותנו בצדדים רבים בתקופת חיינו. הזמנים המיוחדים מעוררים תקוות, ציפיות, חלומות גדולים, ויחד עימם באה התחושה הטובה של ההתעלות וההארה, או קרובת משפחתם- האכזבה והנפילה.

לפני כמה חודשים, כשפנו אלי לכתוב את הפוסט הזה, הסכמתי, ואמרתי לעצמי, שזו לא תהיה בעיה, שאעשה זאת "אחרי החגים"- מן זמן כזה, רחוק, מעומעם, שספק אם באמת יגיע אי פעם. עברו החודשים והחלו החגים, והנה גם הם, באורח פלא, הסתיימו. משום מה כשפנו אלי, הייתה לי תחושה שזה לעולם לא יגיע, אחרי החגים הזה, שהפך לסינדרום בישראל הקטנה, עם תסמינים שמשפיעים על כולנו, גדולים כקטנים. 

בעקבות התחושה הזו, החלטתי לצאת למסע קצר בעקבות "אחרי החגים".

ביום שאחרי סוכות יצאתי מביתי ובמהלך כל היום הגשום הזה, אנשים ששוחחו עמי דיברו שוב ושוב על כך ש"אחרי החגים הגיע", הם שאלו אותי מה שלומי אחרי החגים ואיך התחיל אחרי החגים. מעניין היה לראות את הבעת פניהם בדברם על כך. היו שסיננו זאת בעצב קפוץ ואילו אחרים שחררו זאת באנחת רווחה. כך למשל, הראשונה שפגשתי על מדרכת ביתי היו אם ובת. הילדה ציינה בעצב רב, שמחר מתחילים הלימודים ולידה צעדה אמה, כשחיוך רחב ושמח על שפתיה לשמע אותה ידיעה. אחרים דיברו על החזרה לשגרה, על השחרור מסיר הלחץ המשפחתי ועל ההרפיה מהשוני של החגים, היו שהצטערו מאד לחזור למלאכתם, ואחרים ששמחו לחזור בכוחות מחודשים ולהסתער בכל כוחם על העבודה המצפה להם כבר כמעט חודש.

החיים שלנו מוזנים מן הקביעות, ליבנו פועם בקצב רגיל בכל רגעי חיינו, השמש זורחת ושוקעת לעינינו בכל יום. יום הולך ויום בא. השגרה היא בסיס חיינו. לאה גולדברג תיארה את ימי השגרה הלבנים והארוכים. "לבבי התרגל אל עצמו" היא כתבה "ומונה במתינות דפיקותיו, ולמתק הקצב הרך, מתפייס, מוותר ונרדם", ימים של שקט, של רגיעה, קביעות של ברכה. ואכן השגרה מיישנת אותנו על ברכיה, מרדימה אותנו לאט לאט, ולעיתים מביאה אותנו כמו את קהלת אל סף היאוש מהבנאליות, מהחזרה האין סופית של החיים. "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת..." כתב קהלת ביאושו "כל הדברים יגעים... מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ז'בוטינסקי נלחם בשגרה בלהטו המהפכני, "כי שקט הוא רפש" הוא קבע, אבל גולדברג שידעה גם את זאת, התפללה במקביל לברכת השגרה "לבל יהא יומי כתמול שלשום, לבל יהא יומי עלי הרגל". כי ההרגל הוא אם החטאת, אבל התמכרות בלתי מבוקרת לשיאים חוזרים ונשנים ולשינויים אין סופיים, היא החטא עצמו.

המועד, מספר לנו אבן שושן הוא "זמן קבוע, שעה יעודה, התוועדות ואסיפה" זמן שתרועות חצוצרה מודיעות על בואו. הוא אינו זמן פשוט, יום יומי שפועם בתוכנו, מוכר, מורגל, נדוש ורגוע. על פעימות ליבנו מתחרֶה כל העת- המועד: הזמן המיועד, הזמן המיוחד- החג, מועדי ב' של הבחינות, זמני ההתוועדות. "אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָֽם" אומר הפסוק בויקרא. ומתרגם המתרגם "אִלֵין זְמַנֵי סִדוּרֵי מוֹעֲדַיָא... דִי יִתְרְעוּן יַתְהוֹן בִּזְמַנֵיהוֹן". "סידורי מועדיא" הוא קורא לזה- אם רוצים שיהיה מועד יש לסדר את הזמן, ליעד אותו מראש, לארגן, להתכונן לקראתו, להתוועד בו, במשפחה. בקהילה. בעם. היעוד הזה, ההתוועדות הזו, של כל המשפחה ביחד, של כל הקהילה, ביחד עם הציפיות והרצונות המגוונים, והיחס שלהם לימי החול מבנים דריכות מתוחה לקראת המועדים, ואחריהם, לקראת ימי החול.

המתח בין האירועים המיוחדים לבין השגרה, הוא מתח של חיים, שמלווה אותנו בצדדים רבים בתקופת חיינו. שמחות משפחתיות, טכסי הוקרה, סיום לימודים מאתגרים, אירועים ייחודיים במשפחה או בעבודה. מיד אחרי השמחה הגדולה, מגיעה ההרפיה, אחרי הרצוא מגיע השוב. כמו נפילת הרוח במוצאי שבת, שכל שירי ההבדלה מנסים לשווא לחפות עליה. הזמנים המיוחדים מעוררים תקוות, ציפיות, חלומות גדולים, ויחד עימם באה התחושה הטובה של ההתעלות וההארה, או קרובת משפחתם- האכזבה והנפילה. במהלך החגים ואחריהם אנשים חווים חוויות גדולות, אבל גם שיעור נפגעי המורכבות המשפחתית גדל ואחוז הגירושין עולה מאד. 

המורכבות הגדולה מגיעה בשהות שבין הזמנים, במעברים בין שלבי הסולם, באמנות הנחת הרגל בעדינות על השלב הבא, הגישור בין תקופת החג לתקופת החזרה למחויבות יום יומית.

בעת הזו של אחרי החגים אנו חוזרים לבתי הספר ולעבודה, מי כילדים, מי כהורים, ומי כמורים. אנו חוזרים להיפגש עם עמיתינו לעבודה, ואיננו יודעים מה הם עברו בעת הזו. הילדים חוזרים לבתי הספר. בתי הספר הם המקום המאוכלס ביותר במדינת ישראל, אין חללים אחרים שגודלם כה קטן והם מאוכלסים בצפיפות בכ40 ילדות או ילדים שיושבים זה לצד זה. כל אחד מן הילדים הללו חווה את החגים אחרת, וחווה את אחרי החגים אחרת. טוב לזכור זאת, להחזיק זאת בעומק תודעתנו. לצד ילד שחווה התעלות רוחנית בחגים, יושבת ילדה שמשפחתה התפרקה, שמתח ואלימות מלווים אותה אל החורף, ליד שניהם יושב ילד שמשפחתו טיילה בחו"ל כל החג, והוא עדיין נרגש מהאייפד החדש שקנו לו.

יש הסוברים שלמידה היא תבונית בלבד, אבל האמת היא שלמידה תלויה בפניות הנפש של הלומד וביכולת שלו לעבד את מה שהוא פוגש, את התכנים, המיומנויות והמקורות. בשביל זה אנו צריכים לראות את הילד והילדה הצועדים לבית הספר, לדעת היכן הם מצויים, מה עבר עליהם בחגים האחרונים. טוב שנשאל אותם ואת חבריהם מה שלומם, ואיך עבר החג, נשים לב להתנהגותם ולדבריהם. ואם אנו מזהים קושי, מורכבות, לשלוח לעזרה את מי שצריך זאת. 

אנחנו יכולים להיות הגשר הבטוח שעליו צועדים עמיתינו לעבודה, חברינו, ובעיקר ילדינו ותלמידינו, אנו יכולים לסייע להם במעבר אל השגרה, אל הלמידה, 

אל החורף- הגשום, הארוך, 

בתפילה שיהיה גם שקט ומבורך. 

תגובה
הדפסה

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים