תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד תורה > היבטים פסיכולוגיים בפרשיות השבוע של החומש

היבטים פסיכולוגיים בפרשיות השבוע של החומש

ד"ר שלמה בן אליהו

עיבוד של פרשיות נבחרות מתוך החוברות "שבת וינפש" שכתב פרופ' אלחנן י. מאיר ובהן עיונים בפרשת השבוע מתוך מבט פסיכולוגי ובחינת משמעות הפרשות לנפש האדם.

היבטים פסיכולוגיים בפרשיות השבוע של החומש
על בסיס עבודתו של פרופ' אלחנן י. מאיר  ז"ל

אלחנן י. מאיר החל את עבודתו כמרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב-בשנת 1994 . כיהן כיו"ר הסתדרות הפסיכולוגים ומועצת הפסיכולוגים. בשנת 2003 פרש לגמלאות כפרופסור מן המניין ומאז למד בישיבת בית ועד לתורה בעתניאל ובמכללת הרצוג. במהלך לימודיו ותוך כדי לימוד מפי רבני המקומות האלה ולימוד משותף עם עמיתים פירסם חמש חוברות  "שבת וינפש – פרשיות השבוע בהיבט פסיכולוגי" וחוברת נוספת "דמויות משנה בספר בראשית: ניתוח פסיכולוגי" כל אלה בהוצאת "גילוי".  פרופ' מאיר הקפיד לשלוח אלי כל חוברת עם סיום עריכתה.
 אכן כתיבתו של פרופ' מאיר מצטיינת קודם כל במומחיות פסיכולוגית אקדמית, בהבנה לעומק של הכתוב המקראי ובגישה אמונית מעמיקה. הסתמכותו היא על פרשני המקרא המסורתיים. הרב רא"ם הכהן, ראש ועד הר חברון כותב, בין היתר על אודותיו: "מראה נפלא לראות את ר' אלחנן שוקע יום ולילה עם תלמידים צעירים ממנו ביובל שנים כר"ע עם בנו אצל מלמד תינוקות כמתואר באדר"נ (סו).

פרופ' מאיר הלך לעולמו בי"ז באדר א' התשע"ד .                             

על חבר ורע, איש אשכולות, צנוע הליכות עיני בוכיה. ת. נ. צ. ב .ה.

שיטת מסירת הדברים

בכל אחת מחמש החוברות התמקדתי בשתיים או שלוש פרשיות. סקרתי בקצרה עניינים שמעלה המחבר וביתר פירוט (ועדיין בקיצור) סיכמתי "הערות ממבט פסיכולוגי".[1] 

פרשיות מחומש בראשית

פרשת חיי-שרה

כאשר אדם עובר מתרבות אחת לאחרת יש לו בהכרח קושי כפול: (א) ניתוק מן התרבות ממנה יצא (ב) התחברות אל התרבות החדשה. הקושי הכפול קיים בכל מקרה של מעבר בין תרבויות. גם אם המעבר נעשה בכפיה כתוצאה מטרור ואיומי השמדה (כמו אנטישמיות), וגם אם המעבר נעשה מבחירה שהרקע שלה אידיאולוגי (כמו עליה לארץ), כלכלי, חברתי, או אחר.

מערכת החינוך הפורמלית והלא- פורמלית בכל חברה גורמת להפנים שפה, ערכי תרבות והתנהגויות האופייניות לאותה חברה, כך יש בחברה "סטיגמה" (= ייחוס תכונות) לאופי של "יקה", "מרוקאי" ועוד.

ההתייחסות לתרבות הקודמת בתור התרבות "שלי" נמשכת אצל המהגר זמן ניכר. הדיון על פרשת "חיי שרה" מציג את יחסו המורכב של אברהם לארץ מוצאו- אור כשדים וחרן.

הפרשה עוסקת בשני נושאים: (א) קניית מערת המכפלה על ידי אברהם על מנת לקבור את שרה    (ב) שליחותו של עבד אברהם לחרן, על מנת למצוא ולהביא אשה ליצחק. בין שני הנושאים ישנו ניגוד לכאורה: בראשון קונה אברהם חלק מן הארץ, ואילו בשני נשלח עבד אברהם להביא אשה מחוץ לארץ אל הארץ.

יצחק לאחר העקדה אינו מצוי ליד אברהם (מובא פירוט הנמקות והסברים), ולכן אברהם אינו יכול לתת לו באופן ישיר הנחיה שלא לקחת אשה מארץ כנען. אברהם בכל זאת דואג למצוא אשה המתאימה לבנו. זו הסיבה שאברהם פועל באמצעות עבדו. הנחיותיו לעבד הן שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני שהוא יושב בקרבו "כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק" (כ"ד, ה). בדבריו העבד אומר לאברהם שאור כשדים היא ארץ ממנה אברהם  כבר יצא ואיננה שלו עוד. הדבר בולט יותר כאשר שמים לב לביטוי "הארץ הזאת". ביטוי בו מובטחת ארץ כנען לאברהם "וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (י"ב, ז) "וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ" (ט"ו ,ז).

נראה כי אברהם שמר על זיקה ושייכות לארץ מוצאו, אור כשדים. העבד הוא שמעורר את אברהם לשים לב לכך שכבר איננו שייך לשם ומקומו ב"ארץ  הזאת".

תושבים בארץ הקולטת עליה חייבים להיות מודעים לקושי הרגשי של העולה להחליף זיקה, שפה ותרבות ולסייע בתהליך היקלטותו.

 

פרשת וישב

מערכה ראשונה – בית יעקב

מערכה זו בסיפור יוסף ואחיו נפתחת בתיאור "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם" (ל"ז, ב). ניתן לשער שיוסף היתום מאמו נמצא עם בני השפחות כיוון שאחיו החורגים בני לאה שולטים בבית ומבהירים לו שלא יוכל להתרועע עמם אלא עם בני השפחות.

יוסף מביא את דיבת אחיו לאביהם. לדיבת יוסף  יש שתי תוצאות א. האב נותן ליוסף כתונת פסים.  ב. האחים שונאים את יוסף.  מבחינת האחים יש בכתונת איתות סכנה: הסבא רבא שלהם, אברהם נתן ליצחק את הארץ ושילח מן הבית גם את ישמעאל וגם את בני קטורה. הסבא יצחק נתן ליעקב את הארץ ושילח החוצה את עשו. הם חוששים שגם יעקב יפעל כך – יאמץ את יוסף וישלח מן הבית את כל יתר האחים. תחושת האחים יכולה להיות חרדה, שנאה כלפי מתחרה, או כל אלה יחד.  רגשות כאלו הם לעתים קרובות בסיס לתקפנות. קשה להפריך אותם גם אם אין להם בסיס עובדתי, כיוון שגם דיבורים ומעשים ניטרליים מקבלים אצל החושד משמעות שלילית. רגשות האיבה של האחים מתחזקים על ידי שני חלומותיו של יוסף.
המערכה בבית יעקב בחברון מסתיימת בתיאור היחסים של אחי יוסף לחלומות – "וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר" (ל"ז, יא)

מערכה שניה – יוסף מחפש את אחיו בשכם.

לא מובן מדוע לפתע הולכים האחים לשכם. בהמשך, שולח יעקב את יוסף אל האחים, מכאן שיוסף לא יצא איתם מראש לשכם.  הסכסוך הראשון בספר בראשית, בין קין להבל הסתיים ברצח. משם ואילך, הפתרון לסכסוכים הוא הפרדה: רועי לוט ורועי אברהם, פרעה מגרש את אברם ושרי, אברהם  מגרש את הגר וישמעאל, אבימלך מגרש את יצחק, ועוד.    אולי יעקב החליט להפריד בין יוסף לבין אחיו וכיוון שאהב את יוסף מכל בניו העדיף לשלוח את הבנים החוצה ולשמור את יוסף  איתו, ולא  להפך. הפרדה היא פתרון טוב אך זמני. מטרת יעקב היא להוריש את הארץ לכל בניו ולהקים את בית ישראל. לשם כך שולח יעקב את יוסף אל האחים. אילו היתה ליעקב רק דאגה לאחים היה יכול לשלוח עבד ולא לסכן את יוסף. אך יעקב רצה שיוסף ישלים עם אחיו.

בהמשך הדברים יש התייחסות ל"איש" שאותו יוסף פוגש "בשדה" וזה מנסה לסייע לו באיתור אחיו.
תוך הסתמכות על פירושו של המלבי"ם מובהר שכשמדובר על "בשדה" הרי זהו השדה שקנה יעקב בשכם: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". מכאן, לא רחוק להניח שכאשר נאלץ יעקב לברוח  משכם בעקבות מעשה שמעון ולוי, הוא השאיר בשדה "איש", אולי אריס, שתפקידו לשמור על זכויותיו של יעקב על השדה.

יעקב מעז לשלוח את יוסף אל האחים בשכם ויוסף מסכים בקלות לכך כיוון שיש שם "איש" שבנוכחותו הוא סבור שאי אפשר לפגוע ביוסף. אותו "איש" מכיר את יוסף ואת האחים ויודע שהלכו לדותן. חשיבות הסיפור עם "האיש" ברורה: בשכם לא היו האחים יכולים לפגוע ביוסף בגלל "האיש", אך בדותן הם  יכולים. כאשר יוסף שומע את הרמז של "נסעו מזה" הוא יכול לחזור אל אביו לחברון ולומר שהאחים אינם בשכם. 

בראיה פסיכולוגית פרשת וישב היא פרשה מדהימה. אנו נפגשים ברגשות של נער בן שבע עשרה "מתבגר", יתום מאמו זה מספר שנים החי במשפחה "מרובת ילדים".  אחיו המבוגרים ממנו בשנה  עד שש שנים דוחים אותו. הנער מבקש תשומת לב ו"מלשין" לאביו על התנהגות אחיו. אביו מגביר את השנאה על ידי הענקת לבוש מיוחד רק לו, והשנאה והקנאה גוברות. השנאה הזאת מביאה לאלימות קיצונית – כמעט רצח.   

הקרבה הביולוגית בין אחים אינה מבטיחה יחסים טובים ביניהם, אפילו לא אם הם תאומים. קין רצח את הבל, עשו רצה להרוג את יעקב ובני יעקב חשבו להרוג את יוסף, הכתוב אינו מעיד בבירור על היחס בין יצחק לישמעאל, והדבר נתון לפרשנויות שונות.

לעומת זאת הקשר בין אהרן ומשה הוא דוגמא ליחסים טובים בין אחים ללא קנאה ואף בשיתוף פעולה "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד יד)

סכנת הקנאה מרובה אם אין מטפלים בה בצורה נכונה. ההורים מוזהרים במסכת שבת (י : שלא לגרום שנאה: " לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (=הבד של כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

להצלחה בחינוך דרושה סייעתא דשמיא, ודרושה הכרת הטוב ותודה לבורא עולם כאשר סייעתא זו אכן נתונה.

פרשת שמות

הדיון שלהלן מתמקד בשאלה מדוע ה' בוחר במשה כמנהיג שיוציא את ישראל ממצרים, וכיצד משה מנסה שלא לקבל על עצמו תפקיד זה.

משה כרודף צדק

משה גדל בבית פרעה ומתגלה בשלושה אירועים כרודף צדק:

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב'  יא). תגובת משה: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" (ב. יב).

ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך  (ב, יג)

ויבאו הרעים וישיען (את בנות יתרו) וישק את צאנן.

אפיון מעשי משה על - פי סוג המעשה:

גוי מכה יהודי – משה הורג את הגוי (במושגי התורה: ": מצרי מכה עברי")

יהודי מכה יהודי – משה שופט את המכה ואיננו פוגע בו ("... עברים נצים ויאמר לרשע...  ב' – יג)

רועים (חזקים) פוגעים בזכויותיהן של רועות חלשות. - משה מחזיר לחלשים את זכויותיהם.  

רדיפת הצדק והאבחנה בתגובות של משה לנוכח מעשים של אי-צדק מציגים את משה כמועמד מתאים להנהיג את ישראל ולהטיל עליו את המשימה להוציא את ישראל ממצרים: רדיפת הצדק על ידי משה במעשים ותוך הסתכנות בולטת נוכח אי- הצדק בשעבוד ששעבדו המצרים את העברים בעבודת פרך ובהריגת ילודים זכרים.

בהמשך הדברים מפרט הכותב את התהליך שבו ה' אכן מטיל על משה את התפקיד תוך שהוא עוקף את התנגדותו בנימוק של כבדות פה. לטענת משה הריהי פוגעת בכושר הרטורי שלו שהוא תנאי הכרחי הן למנהיג העם והן למי שעומד במאבקים מול הגויים.

כעבור ארבעים שנה משה נואם את הנאום הגדול של חומש דברים. ה' בוודאי סייע לו בעיצוב כושר הדיבור שלו, אף אפשר לשער שבמשך התקופה הזו משה בעצמו התאמץ להתגבר על הליקוי שלו בדיבור.   

 

פרשת יתרו

בפרשה זו כתובות לראשונה עשרת הדיברות, בפעם השניה הן כתובות בפרשת ואתחנן בחומש דברים. בפרשת יתרו הן כתובות כפי שניתנו במעמד הר סיני. בפרשת ואתחנן הן כתובות  כחלק מ'משנה תורה' – חזרת משה על חלק מהמצוות.  בדיון הנוכחי ההתמקדות היא בדיבר החמישי – מצוות 'כבד'.

מצוות 'כבד' בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן.

בפרשת יתרו                                                       בפרשת ואתחנן  

"כבד את אביך ואת אמך"                                      "כבד את אביך ואת אמך

                                                                        כאשר צווך ה' א-להיך

למען יאריכון ימיך           למען יאריכון ימיך

                                                                        ולמען ייטב לך

על האדמה אשר ה' א- לקיך נתן לך           על האדמה אשר ה 'א-לקיך נתן לך

                         (שמות כ, יב)                               (דברים ה', טז).

 

התוספת של 'כאשר צוך ה' א-לקיך' פשוטה להסבר. בפרשת יתרו מופיעה המצווה כפי שנתן אותה הקב"ה בהר סיני, אלא שבנאומו הגדול משה באר את התורה. המקור של הדיבור הוא אמנם כפי שנכתב בפרשת יתרו, ואילו בפרשת ואתחנן מופיעה תוספת הביאור של משה. 

הביאור של משה על "כבד את אביך ואת אמך" הוא בתוספת "למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב). וכן בתוספת 'למען יייטב לך'. תוספת חיים עלולה להיות קשה ומלווה בסבל אך זו עשויה להיות גם כרוכה במיטב פיזי ובהתעלות רוחנית.

 

פרשיות מספר ויקרא

פרשת ויקרא

בתחילת פרשת ויקרא אומר ה' למשה את דיני הקורבנות לפי הסדר הבא: (1) עולה (2) מנחה (3) שלמים (4) חטאת (5) אשם. זו חלוקה ראשית לחמש קבוצות של קורבנות. בכל אחת מחמש הקבוצות יש חלוקת משנה. לדוגמה לקורבן עולה יש שלושה סוגים  (א) מן הבקר (ב) מן הצאן  (ג) מן העוף;  לקורבן מנחה (א) סולת (ב) מאפה תנור (ג) על מחבת (ד) מרחשת (ה) מנחת ביכורים [זו מנחה שיש לה כמה מאפיינים ייחודיים בהשוואה לקורבנות המנחה האחרים]. פירוט הדינים בפרשת ויקרא הוא על-פי סדר הפרקים. 

הערות ממבט פסיכולוגי

פרשה זו בחלקה האחרון עוסקת  בחטא כפול: האחד הוא חטא של אדם שברשותו ממון של אדם אחר שלא כדין, והשני הוא "מעל בה'" (ה, כא) כאשר הוא נשבע שבועת שקר בטענה שממון של אחר לא מצוי ברשותו שלא כדין.

לחטא הכפול יש יסוד פסיכולוגי של "עבירה גוררת עבירה" (אבות פרק ד' משנה ב'). אצל 'שמעון' החוטא יש ממון של אדם אחר 'ראובן' שלא כדין. נוכח התביעה של ראובן  שמעון לא רק מכחיש אלא גם נשבע לשקר לחיזוק דבריו. שמעון החל בחטא אחד וחטא זה גרר אחריו חטא נוסף.

בהמשך הדברים, תוך דיון בהפטרה לפרשת צו, מציין הכותב שאצל נביאים שונים מוצאים ציטוטים המביעים לכאורה התנגדות לקורבנות.  כך מתחילה הפטרת צו במילים: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כא עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז, כא-כג).

הרעיון של פסוקים אלה שולל לכאורה את הקרבת הקורבנות. משמעות הפסוקים היא שה' אומר שאין מצווה להקריב קורבנות שהרי במקום להקריב עולות אפשר להנות מאכילת בשר. התשובה לקושי הזה היא שהקרבת הקורבנות אינה מצווה אם היא מבוצעת באופן 'טכני' בפעולות של שחיטה, זריקת דמים וכיו"ב ובלי שמיעה בקול ה'. בהקשר הזה אלה דבריו של הנביא ישעיהו: "ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.    ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם..." (ישעיהו נ"ח, ו – ז'). פסוקים אלה נקראים בהפטרה של יום הכיפורים ובאמצעותם מודגש התנאי ההכרחי לקבלת ה' את בקשת העם לכפרה על חטאיו.

 

פרשת שמיני

פרשת שמיני מתחילה בפסוקים:  " א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  ב וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ה'" (ט, א – ב(.  מתעוררת השאלה: למה על אהרן לקחת עגל? שכן בפרשות הקודמות (ויקרא, צו) בהן מובא תיאור קורבנות העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם אין אזכור של הקרבת עגל. גם לא במקרה של הקרבה בתנ"ך כולו. יש הקרבה של עגלה בברית בין הבתרים, ואפשרות של הקרבת עגלה במקרה שנמצא מת- מצוה.               

רש"י מפרש: "להודיע שמכפר לו הקב"ה על-יד עגל זה על מעשה העגל שעשה" (ט, ב). הקב"ה קבע את הבחירה באהרן ובבניו. מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין את הקושי שיכול להיות למשה להציג לפני העם את אהרן אחיו יחד עם בני אהרן, וזאת בגלל השאלות האלה: 1. למה משה ממנה את אחיו לתפקיד כהן גדול? (בעולם המודרני מינוי קרובי משפחה נחשב כגנאי – נפוטיזם). 2.למה המינוי לכהונה נעשה גם על הצאצאים של אהרן (בניגוד למשה: לבניו של משה אין מינוי)  3. אהרן היה שותף פעיל בחטא העגל. גם אם נפרש שאהרן נתכוון לטובה, למה דווקא הוא מקבל את המינוי להיות כהן גדול?

לפי פירוש רש"י הנ"ל: החובה של אהרן לקחת דווקא עגל לקורבן מעצימה את תחושת היראה שלו ("בוש וירא לגשת" בניסוח של רש"י לעיל) מן התפקיד המיועד.

המעמד לעיני כל הקהל עם כל הקורבנות הוא כבדיקה האם ה' מוכן לקבל אם אכן תצא אש מן השמים כדי לאכול את הקורבנות. לאחר ציפיית מתח ותפילה אכן ירדה אש מן השמים.  תגובת העם היתה " וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם ". (ויקרא, ט כד).

הערות ממבט פסיכולוגי

התאמה לתפקיד בכיר למרות עבר עם חטא: לאהרן היו לבטים אם הוא מתאים לכהן במשכן ככהן גדול אחרי מעורבותו במעשה העגל. אהרן אינו יכול להתעלם מחלקו בחטא העגל כי עליו להקריב עגל ביום השמיני עם כניסתו לתפקיד הכהן הגדול.

בפוליטיקה של ימינו מוצאים בעמדות שלטון במדינות שונות אישים אשר בעברם עברו עבירות. אלה עבירות הקשורות במעשי שחיתות.

שאלות: (א) עד כמה עבירות אלה צריכות לפסול מועמד מתפקיד של השפעה במערכת השלטון והמשפט? (ב) מהו הזמן המינימלי שצריך להידרש בין מועד ביצוע העבירה לבין האפשרות לקבל תפקיד שיפוטי או שלטוני? (ג) האם יש לחרוג מהתשובות על שתי השאלות הקודמות כאשר מדובר במועמד בעל יכולת מיוחדת לטובת עמו?

נפוטיזם: במושגים של היום יכול להיות שאפשר להאשים את משה בנפוטיזם בכך שהוא מעדיף את אחיו ואת צאצאי אחיו ולא ממנה לכהונה אנשים משבט אחר. נגד הבחירה מתמרמרים מאוחר יותר קורח ואנשיו. אך אין לשכוח שזהו צו אלוקי.

 

חומש במדבר

פרשת בהעלותך

בפרשת בהעלותך חל מהפך. בפרשיות הקודמות, במדבר ונשא, מתוארות ההכנות לקראת המסע והכניסה לארץ-כנען. ההכנות כללו מפקד של הכוחות הלוחמים, מינוי הנהגה (נשיאי השבטים), הסדרת מבנה הכוחות בזמן החניה, חלוקת תפקידים בין הלויים, הרחקת הטמאים מן המחנה, ועוד.

פרשת בהעלותך פותחת בכמה הוראות אחרונות לקראת הנסיעה. סימני תזוזה לפי קולות החצוצרות וסדר המחנות הנוסעים. גם תפילת הדרך כתובה: " לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:  קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ.  לו וּבְנֻחֹה, יֹאמַר:  שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל ",  (י לה – לו)

מהפך. עם השלמת ההכנות מגיע מהפך "ויהי העם כמתאננים רע בעיני ה'..." לפתע בלי סיבה, במקום התלהבות רוחנית לקראת הכניסה לארץ, בני ישראל מתלוננים ומזכירים את עושר המזון שהיה להם במצרים.

נראה כי התלונות של  בני ישראל מבטאות חרדה או פחד מן הנסיעה, בפסיכולוגיה מוכר המושג "חום הנסיעה".

הענן

פקודת הנסיעה ניתנת לעם ישראל באמצעות הענן. ההוראה ברורה -  כאשר הענן עולה מעל אוהל מועד יש לנסוע וכל עוד הוא אינו עולה – חונים במקום. הדברים נאמרים לאחר הקמת המשכן, כאשר הענן הוא בעצם חלק מן המשכן.

לקראת המסע לארץ ישראל ישנה בפרשתנו תזכורת לסימני המסע והחניה. התורה לא מסתפקת בתזכורת הפשוטה, אלא מאריכה וחוזרת על סימני המסע והחניה שוב ושוב.  

ניתן לפרש כי החזרות המיותרות לכאורה משקפות את התחושה הפסיכולוגית של בני-ישראל במדבר. בני ישראל נמצאים במצב של תלות מלאה בה'. כך זה בתחום המזון, המזון היחיד שלהם הוא מן היורד כל יום מחדש עבור אותו היום בלבד. אסור לאגור ולשמור אותו. כך גם בעניין המסע. אין למשה וליהושע תשובה לשאלה "מתי נוסעים?". כך מדגישה התורה שהחניה יכולה להיות רק יום ולילה, או יומיים או חודש או תשע עשרה שנים. שום דבר אינו ידוע ואינו בטוח. אין לוח זמנים ברור להכנות לכניסה לארץ, להכשרה המעשית כיצד להתפרנס בארץ להכנה למלחמה.  התורה מתארת את הרתיעה מן השינוי בביטוי "ויהי העם כמתאננים רע"

הליכה זו במדבר בצורה זו דורשת דרגה גבוהה של אמונה, ירמיהו מבטא את האמונה הזו. " הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה " (ירמיהו ב' ב'). מדובר על מבחן קשה לבני ישראל: אמונה עיוורת בהנהגת הקב"ה בלי לדעת מה הולך לקרות.

לאור הדברים האלה ניתן להבין את המהפך שעבר על בני-ישראל. נקודת הזמן בה אנו נמצאים היא תחילת השנה השניה מאז יציאת מצרים.  במשך כארבעה עשר חודשים ראו בני ישראל ניסים רבים (מלבד יציאת מצרים). ירידת המן ונביעת המים במדבר. זהו אורח חיים ללא מאמץ לצורך הקיום, מצב שאליו אדם מתרגל בקלות, וכן גם קבוצת אנשים.

ההוראות המפורטות בפרשות במדבר, נשא ובהעלותך מכוונות למצב חדש. הציבור אמור להיכנס לארץ כאשר המן והמים יפסקו, סביר שיהיה צורך להילחם בתושבי הארץ וכל דבר הוא בלתי נודע.    

בני ישראל חוטאים בנקודה זו. התורה מתארת  את הרתיעה מן השינוי במילים       " וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'"(י"א, א). ביטוי של חרדה מן המצב החדש שיווצר עם הכניסה לארץ. זהו גם החטא של המתאווים – רצון לאספקת מזון יציבה ובלתי תלויה בה'.

הערות ממבט פסיכולוגי

אפשר להבין את בני ישראל במצוקתם: יצאו משעבוד מצרים ונרתעים מן המסע להתנחל בארץ. אחד האמצעים להתגבר על החרדה מפני מצבים חדשים הוא להוסיף מידע על הצפוי.

 

חומש דברים

פרשת דברים

בפרשת יתרו (בספר שמות) מתוארת עצת יתרו בדבר ארגון מערכת המשפט. בפרשת דברים היוזמה לכך היא של משה.

יש עניין בהנחיות המיוחדות שנותן משה לשופטים:

שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם (.. בין איש ובין אחיו ובין גרו – שני פירושים: גר או שכן),

וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ,

לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט,

כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן,

לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, (כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא),

וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו (א, טז – יז).

 

פרשת כי תבוא

בפרשה זו יש אזכור לכך שה' ייחד את ישראל כ'עם סגולה' אשר רק הוא קיבל את הזכות לשמור את המצוות אשר ה' נתן להם. בעקבות קיום המצוות על ידי ישראל ה' ישים את ישראל כעם מיוחד.

הביטוי 'סגולה' נאמר לישראל לראשונה לפני מעמד הר סיני ובשני מקומות נוספים בנאומו של  משה בחומש דברים. לפי תוכן הפסוקים השונים יש לביטוי 'סגולה' שני מרכיבים (א) ייחודיות   (ב) בחירה לטובה

הייחודיות שלנו כיהודים מתבטאת ב'אהבת חסד': השאיפה לעזור לחלש ולא רק להימנע מלפגוע בזולת.   

      
                          
                 

 

 

 

[1] אמנם הרב ד"ר יהודה ברנדס  בהקדמה לספרו "אגדה למעשה"  מסתייג מההיבט הזה: "קבלת עול מלכות שמים תחילה נחוצה גם כדי להבהיר כי ספרנו אינו ספר של מחקר ועיון בעלמא, לא מחקר היסטורי עיוני בספרות חז"ל, ולא מחקר פסיכולוגי תרבותי בדמות האדם והמשפחה, אלא ספר של תלמוד תורה . לימוד שביסודו עומדת התביעה המחייבת לשמור לעשות ולקיים. (”אגדה למעשה", עמ' 8)

הדפסה

חדש באתר

השתלמויות מקוונות
מחזור א' של ההשתלמויות המקוונות החל. לקראת המחזור השני, ניתן להירשם לרשימת ההמתנה (בלשונית "השתלמויות").

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים