תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > לימוד תורה > כיצד מחנכים לאהבת תורה?

כיצד מחנכים לאהבת תורה?

חנה גודינגר (דרייפוס)

הדיון בשאלת החינוך לאהבת תורה מוליד קריאה להורים ולמחנכים להמשיך להתפתח ולצמוח מעבר לגבולות התפקיד. לא לתת למלבוש הצר של ה"שאלות החינוכיות" להגדיר ולסמן את מרחב אהבת התורה, קיום המצוות ועבודת ה' שלנו. על דבר זה לבוא לידי ביטוי בכיתה הן בבחירת חומר הלימודים והן בכנות מול שאלות וספקות.

כמורים, כהורים, כמדריכים  - אנחנו עסוקים לא מעט בשאלות הזוכות לכותרת "שאלות חינוכיות", אלו המוטרדות מהשאלה כיצד נשפיע על.. כיצד נגרום ל.. כיצד נחנך ל... המעבר הדרמטי ביותר שמתרחש בתוכנו, כמעט באופן טבעי, כאשר אנחנו ניצבים לפתע בתפקיד, בעמדה של בעל השפעה – היא הצבת מושא החינוך שלנו במרכז הבמה והפיכתו לגיבור הסיפור. אנחנו, במקרה הטוב הופכים להיות שחקני משנה ובמקרה הפחות מוצלח מעצבי התפאורה או אפילו סתם פשוט נותני שירות. מרגע זה השאיפות, ההצלחות, הכישלונות, השאלות והחלומות שלנו יוסבו כולם אל אותו מושא התייחסות צעיר, שדרך העיניים שלו נבחן את המתרחש ומשם ננהל את חיינו.

כך קורה כשאנחנו הופכים להורים ועיניהם הצעירות של ילדינו הופכות להיות המבט דרכו אנחנו פוגשים את העולם: שם נשקיע את הכסף והזמן, שם נראה את מקור ההתפתחות והצמיחה שלנו, ובהקשרי עבודת ה': פתאום נמצא את עצמנו מוטרדים ללא הרף בשאלות כמו: איך נראה שולחן השבת שלנו, איך הילד ירגיש שראש חודש הוא יום מיוחד, איך יחווה את החגים ואיך והאם הוא קם לתפילה.

במרחב ההוראה והחינוך המעבר הזה לובש עוד צורה: וחוץ מהטבעי שבו הוא מקבל שפה של שליחות ואידיאלים שהרי גורלו של הדור החדש מונח על כתפנו, ומעתה אנחנו בתפקיד של העברת הלפיד. כובד המשימה לגרום לצעירים להיות יראי שמיים, שומרי מצוות ואוהבי תורה מחלחל לתוכנו ובשם השליחות  - האנרגיה שלנו כולה מושקעת במרחב הזה.

אלא שכאן נמצאת הטעות, או בלשון אחר: כאן נמצא הפתח שדרך ההכרה בו אפשר יהיה לחולל את השינוי המתבקש. אבא שכאשר היה בישיבה והחבר'ה רקדו קצת אחרי תפילת ראש חודש  - עמד לו עם ספר בצד, לא יכול לצפות שילדו יחווה ממנו את המיוחד שבראש חודש. הורים שהחגים אצלם עד שנולדו הילדים היו בעיקר ימים של חופש ומנוחה ואת פרשת השבוע הם שמעו לראשונה בתפילה בבית הכנסת – לא יכולים לצפות שהימים הללו יהיו בעלי משמעות אמיתית לילדים שלהם. התחושה שבילדים שלנו מצויה ההזמנה לחוות את לוח השנה העברי, את המצוות ואת הקשר שלנו תורה ולקב"ה (תחושה מוכרת שיכולה לקבל פנים שונות: לפעמים בשמחה על כך שיש מישהו שמכריח אותי להטעין שוב במשמעות ובצבע את עבודת ה' שלי שנשחקה עד דק בשגרה הבוגרת ולהשיב לה את הרעננות שלבשה בימים שהייתי צעיר ולפעמים בקושי על כך שאני מרגיש מוכרח לשחק תפקיד ילדותי שכבר רחוק ממני המבוגר שנות דור ובתוכי אני ציני ומגחך אל מול התמימות והילדותיות שבו) היא טעות, לפחות כל עוד היא מותירה את הילדים כמוקד העניין, ולא משתמשת בהם כקרש קפיצה פנימה אל תוכנו.

דומני שגם ניסוח השאלה: כיצד מחנכים לאהבת התורה, לוקה בחסר הזה, חסר שהוא טבעי ובמובנים מסוימים כמעט איננו נמנע. ובכל זאת כתשובה אני מציעה בראש ובראשונה להחליף את השאלה. המילה אהבה שנטלה חלק בניסוח הישן, היא מילה שבאופן עמוק איננה חיה בכפיפה אחת עם המילים: שליחות וחינוך. את האהבה נוכל לחיות רק אם נציב את עצמנו כחלק מהסיפור עצמו, ננכח שם באמת ובתמים, לא רק לעומת או "למען ישמעו ויראו", לא בתפקיד מייצג כזה או אחר, אלא נהיה שם פשוט כבני אדם מחפשי אלוקים ומחפשי אהבת תורה בתוכנו.

ההזמנה להחליף את ניסוח השאלה עצמה מדייקת שאין בדברי רק אמירה פשוטה (שאולי נכונה גם היא) שדוגמא אישית היא הדרך הטובה ביותר לחינוך ולהעברת ערכים. כדי להיות ולנכוח פשוט כאדם, צריך לשחרר משהו מהמודעות לתפקיד ולכובד הנטל שבו. לא לאהוב ללמוד בשביל שיאהב גם הוא, לא להתפלל כדי שיראה הוא איך נראית תפילה. אלא לאהוב כדי להתפתח ולצמוח, להתפלל כדי ליצור קשר חי ונושם ביני לבין ריבונו של עולם. ההשלכות של חיים כאלו על הצעיר המתבונן עלי מהצד, הם כבר נלוות לגוף הסיפור וחייבות להיות שכאלו.    

כחברה יש בניסוח החדש של השאלה הזמנה ותביעה גדולה להפוך את הקב"ה ואת התורה לנושא חי ובועט גם בחיינו הבוגרים, לא להשאיר את "חג פורים כחג גדול לילדים" או את השיח שלנו על התורה בשולחן השבת או בליל הסדר רק כשיח סובב ילדים.

וכמורים, כרבנים וכאנשי חינוך יש בהזמנה זו קריאה להמשיך להתפתח ולצמוח מעבר לגבולות התפקיד. לא לתת למלבוש הצר של ה"שאלות החינוכיות" להגדיר ולסמן את מרחב אהבת התורה, קיום המצוות ועבודת ה' שלנו. ושוב: לא לעשות את כל אלו בשם הרצון להיות דוגמא אישית ובכך לגרום גם למושא החינוך שלנו להיות, אלא להיות כדי להיות.

נדמה לי שלהכרה זו יש לפחות שתי השלכות פשוטות ברמה המעשית לאופן בו כדאי למלמד תורה לנהוג:

בחירת חומר הלימודים: פעמים רבות כמורים המחשבה מה ללמד בכיתה נגזרת משני מרחבים של שיקולים – זה המוכתב מלמעלה, דהיינו: תוכנית הלימודים שכתב משרד החינוך או נוהגת בישיבה ובמדרשה וכדומה. וזה המוכתב מלמטה, דהיינו: השאלה מה מעניין ומעסיק את התלמידים הספציפיים שלי. נדמה לי ששיקול נוסף משמעותי לא פחות, ואולי אפילו יותר, שצריך לקחת בחשבון הוא מה מעסיק אותי כאדם? מה מטריד אותי כעת? איזו נקודת מבט אני יכול לפתוח בתוך חומר הלימודים שתעניין ותפיח חיים גם בי. עצם הצבת השאלה הזו מחייבת את המורה לשים את האיפור והתחפושת בצד ולהכניס את האדם שבו לתוך מרחב הלמידה וממילא להפוך אותו משמעותי עבורו.

כנות אל מול שאלות וספקות: ההכרה שגם לנו כמורים יש קושיות ושאלות על הדברים שאנחנו מביאים מול התלמידים מעוררת לעיתים פחד גדול בחינוך הדתי. פחד הנובע מהמחשבה שכל סדק קטן בקיר הדעות והאמונות עלול להוביל לקריסתו. האמון בסדקים וביכולת של בני אדם, גם צעירים, להחזיק קיר סדוק ולקבל אותו על הסדקים שבו מאפשרת לנו לפתוח בפני התלמידים את ההתלבטויות והספקות שיש לנו אל מול החומרים שאנחנו מביאים לכיתה ומאפשרת לנו גם לא להירתע מלעמוד נבוכים אל מול שאלות שיציג תלמיד ולא לברוח ישר לעמד המגוננת, המכסה והמתיימרת לפתור את השאלה שהושמעה, לטייח את הסדק שהתגלה והעיקר: להציג בפני התלמידים קיר מושלם.

דומני שמלמד המעיז לחשוף קלפים, לשתף את תלמידיו בהתלבטויות ובשאלות העולות אצלו לאור החומר שהוא מלמד הופך למורה המלמד את התלמידים שיעור גדול בכנות ואולי חשוב מכך הוא מורה שמלמד את עצמו שהמורה נשאר תמיד גם תלמיד המחפש להתפתח ולצמוח עוד ועוד . דומני שהדרך הגדולה לאהבת תורה יכולה להיווצר אך ורק כאשר השאלה הראשונה שנשאל תהיה על עצמנו כמורים, או אולי נכון יותר כבני אדם: האם אני עדיין אוהב ללמוד תורה? האם אני עדיין מתפתח וצומח בתוך הלימוד? האם מעניין לי או שאני כבר משעמם את עצמי?

"ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

 

הדפסה

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים