תיכון
יסודי
גני ילדים
שרית שוסהיים

שרית שוסהיים

מרצה במכללה האקדמית הרצוג בחוג לחינוך ורכזת יחידת התמחות וכניסה להוראה. מנחת השתלמויות לב לדעת ומלווה צוותי מורים בתחומים מגוונים. יועצת בקליניקה פרטית.
בלוג > תשע"ה > לקראת ל"ג בעומר / "על כי לא נהגו כבוד זה בזה"- על ערך הכבוד ומשמעויותיו לחינוך

לקראת ל"ג בעומר / "על כי לא נהגו כבוד זה בזה"- על ערך הכבוד ומשמעויותיו לחינוך

שרית שוסהיים

האם אנו נוהגים כבוד אמיתי בעצמנו ובתלמידינו ? על חשיבותו של הכבוד העצמי והכבוד לזולת בחינוך

המושג "כבוד" מוזכר ומתפרש לאורך השנים בהקשרים שונים. 

בימים אלה של ספירת העומר, הוא מופיע כנימוק למגיפה שפרצה והכתה  ב- 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, כפי שכתוב במסכת יבמות  "על כי לא נהגו כבוד זה בזה". 

מה משמעותו של כבוד זה ? האם "כבוד" הוא בעיקרו תיאור נימוסין ודרך ארץ, ביטוי למחוות מקובלות בחברה מתוקנת, או שמא הוא טומן בחובו הכוונה ודיוק, המצריכים חשיבה, התכוונות מיוחדת  ואף עשיה חינוכית הנובעת מהבנתו ? 

בשורות הבאות ננסה ללמוד על מהותו של מושג זה, ועל השלכותיו ומופעיו בהקשרים של למידה וחינוך. 

"לא נהגו כבוד זה בזה"

ובכן, מה היה חטאם של תלמידי ר' עקיבא? למה בדיוק הכוונה "לא נהגו כבוד זה בזה"?

האדמו"ר ר' אברהם מסוכוצ'וב מסביר את חטאם בכך, שכל אחד הזדהה באופן עמוק עם חלקו בתורה, עם דרך לימודו, השקפתו ומבטו, עד שלא החשיב את תורתו והבנתו של חברו, וזאת מתוך שהיה מחובר להבנה הייחודית שלו.

בהמשך אומר האדמו"ר ר' אברהם מסוכוצ'וב "שיש לכל אחד ואחד לידע, כי הגם שיש לו מעלה זו, הרי כנגד זה יש לחברו מעלה אחרת". 

שתי קריאות כבוד מקבילות ומשלימות

יוצא מכאן שאם אנו מבקשים דרך של כבוד, הרי שיש בדרך זו שני מצבים או שלבים שהלומד והמלמד המכבד צריכים לקיים בו זמנית:

א. על כל אדם לבקש להכיר, לטפח ולהביע את דרכו ומעלתו המיוחדת, ולא לטשטש אותה, ולא להתבטל בפני זולתו. 

ב. לאפשר לעומדים מולו ללמוד ולפעול באותו אופן, ולהביע את ייחודיותם.  

האדם נקרא לכבד את ייחודיותו האישית,  ובמקביל – ליצור סביבו את התנאים עבור הלומדים הסובבים אותו, לגילויים וביטויים העצמי. 

שתי "קריאות הכבוד" הללו דורשות מאמץ ותשומת לב, ויש לעמול על קיומה והופעתה של כל אחת מהן. 

מרתק לראות כיצד הפסיכולוגיה וחכמת חז"ל משלימות, מרחיבות ומעמיקות את מושג הכבוד והבנתו :

יעקב מטרי, בספרו "בית לנפש" מתאר את הגותו של ויניקוט, ושם הוא כותב על ה"רשות להיות עצמי" כך:

"הרשות להיות אני עצמי... היא בעיני בעיקר סוג של כבוד מצד דמות משמעותית, בוגרת וכזו המוכנה לקחת אחריות. זהו כבוד לתחום ה"היות", שהוא גם תחומו של העצמי האמיתי, וגם המקום שבו ייתכן שניתן למצוא את הבית לנפש. כבוד זה מתבטא בהקשבה רגישה לאפשרות לחוות, להתנסות, לחקור, לגלות וללמוד. (הדגשה במקור). זהו בעיקר כבוד ופתיחות מצד הזולת ליחיד אשר מרגיש, חושב, מדמיין, חש חי, ויכול גם לשחק, בחופש יחסי, עם הרעיונות הפנימיים הנוצרים בו. ולמעשה, זהו החסד המאפשר לעצמי האמיתי הייחודי לצוץ, להתגלות, להתעורר, להיות בעולם ולומר את דברו". 

ובהמשך הוא מוסיף:

"לנסות ולמצוא תמיד את הדרך שבה יתאפשר ליחיד המתפתח להאמין בכוחותיו, ביכולתו למצוא פתרונות, בקיומו של משאב שעליו ניתן להסתמך – העצמי האמיתי. לאפשר לגרעין חיובי במהותו וביסודו – לעצמי האמיתי המבקש תמיד לתפוס מקום בחווית היחיד – להמשיך לחיות ולגדול. לאפשר ליחיד לאהוב את העובדה שניתנו לו חיים, שמשמעותו בסופו של דבר גם לאהוב את העובדה שלזולת חיים משל עצמו".

מהסיפא של הדברים ומכתביו של ויניקוט בכלל ניתן לראות את החשיבות המוקנית בו זמנית לביטוי העצמי לצד הכבוד לעמדתו של האחר, וההכרה בזכותו לחוות ולהביע את ייחודיותו. 

ויניקוט מדגיש את אחריותו של המבוגר המלווה להתהוות התנאים הללו. וזה מחדד את ההבנה כי כבוד איננו סוג של פינוי מקום , נסיגה לאחור ואיפשור בלבד, אלא פעמים רבות הוא מצריך יוזמה, חשיבה ופעילות אקטיבית ממש , לאיתור אחרי דרכי עשיה והוראה אשר יובילו להופעת קולו של התלמיד, ולקשר שלו עם עצמיותו. 

ומה עלינו, האם אנו נוהגים כבוד בתלמידינו ?

האם גם לנו קורה לעיתים, כמורים ומחנכים, שאנו מבינים משהו, ו"ננעלים" עליו, ממש יכולים להבטיח שבדיוק לכך התכוון המשורר, ואז כל פירוש או הבנה אחרת נתפסת בעיננו כהחמצת לב העניין או סטייה מעומק הדברים? 

האם אנו מבינים את המסר הסמוי שהתלמיד העומד מולנו סופג , בשעה שאנו מחמיצים את האפשרות לתת לקולות נוספים להישמע, גם במחיר עמעום המסר הבלעדי אליו כוונו מראש ?

לא פעם מורה או תלמיד מבקש לשכנע את סביבתו בסברתו דווקא בגלל חיבורו העמוק עם הרעיון שאותו הוא מבין וחווה. הוא מבקש לשתף בו את האחרים מתוך רצון טוב,  כדי שגם הם יחוו את הדברים כמותו. אך למרות הכוונה הטובה נראה שאי אפשר להתעלם מכך שדרך כזו מבטלת לא אחת את הבנת האחר.  (מסתבר שאותו אחר מבין, מתרגש ומתפעם ממשהו קצת אחרת, כי הוא הלא אחר... )

ואם תלמיד כזה ירגיש לאורך זמן שאין  מקום לתפיסה, לחוויה או לביטוי האישי שלו,  במקרה הטוב הוא פשוט לא ישתף פעולה ויידום,  אך אם חלילה הוא יאמין לנו ויוותר על נקודת ראותו הרי שבחירה כזו מסכנת את הקשר שלו והתוקף שהוא נותן להבנות העמוקות שלו. לצערנו, ישנם לומדים שהסכינו לכך והפסיקו  להתאמץ ולהיות עצמם . 

בחירה של מורה לעשות את הדרך עבור תלמידיו, מבלי לתת להם לצעוד אותה ולמצוא את דרכם בתוכה, מעכב את הופעתם הייחודית של תלמידיו.

למידה באופן כזה, שלא מעריכה בכנות את יכולתם של הלומדים להביע את עצמם ולעמוד מול דעות נוספות, אינה עוזרת כי אם מחלישה את העצמיות שלהם ולעיתים, צריך להודות, היא פשוט ביטוי לחוסר כבוד כפי שהסברנו אותו כאן. אם לא נכבד את קולם של הלומדים, ונבקש מהם לחפש אחר תובנות, אם לא נהיה מוכנים לשמוע בדרך כל מיני דברים , גם אם הם פחות חכמים בעינינו , ולהגיב אליהם בכבוד , אנו נפגוש אותם כלומדים פאסיביים , שנואשו מלהאמין שיש חשיבות לקולם האישי, ופעמים רבות הם עצמם יתנגדו לחשיבה ולמידה עצמית, וזאת מתוך ניסיונם המר שביטוי עצמי יכול לזכות ליחס קר, מנוכר ולא מכיל.   והלא אנו מבקשים להצמיח אנשים שמכירים בייחודיותם, ובכך שיש משמעות לאופן שבו הם חווים ומשפיעים על החיים, עכשיו ובבגרותם , ואם לא נכבד אותם ואת דרכם המתהווה כיצד זה יקרה ?...

כבוד האדם הוא תהליך של הפריה הדדית

בספר "עלי שור" כותב המחבר על ההתפתחות הכוללת, המתרחשת במרחב שיש בו כבוד: 

מעבר לכך ש :"כבוד אינו ענין של נימוס ודרך ארץ, אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר. כשאני מכבד אדם, הנני מגלה את מעלתו וחשיבותו לעין כל." 

מוסיף המחבר את העיקרון הבא:

"כשרואים שאדם מכבד את הבריות, מכיר ומגלה מעלתו של כל אחד ואחד, רואים שנשמתו פועלת וחיה בקרבו, והוא עצמו מכובד ! והמזלזל ומקטין ומחפש מומים – אינו נותן לנשמתו לפעול בקרבו, אורה אינו מאיר לו, והוא עצמו אינו "מכובד" . "מכובד" – כלומר: נשמתו של אדם זה מכבדת אותו, והוא זוכה לרוממות והתעלות עצמית, ומתגלה בקרבו אור אלוקי: מתעוררות בו מידות טובות המביאות למעשים טובים, ומאירות לו השגות אמיתיות...".

דהיינו, כשאדם מאפשר לסובבים אותו לגלות מעלתם ומכבדם, מתמשכת גם עליו היכולת הזו, ובזכות המרחב המיוחד הזה שהוא יוצר, שיש בו תנאים המאפשרים גילוי של כל אחד ואחד , הרי שגם הוא בכללם זוכה להמשך התעוררות, השגות ותובנות חדשות . 

אלה שני רבדים שמזינים זה את זה, בתוך ענן הכבוד שנוצר כאן, האופף את כל השותפים.

א. ריבוי הדעות לשם הבנה שלמה יותר

ב. הרצון שכל אדם יגלה ויפתח את דרכו הייחודית לא נובעת רק מחשיבותו וחד פעמיותו של הפרט, וקיומו האישי. 

מציאות שבה קולות מגוונים מאפיינים את דרך הלימוד, חשובה בפני עצמה ללימוד מקיף ולחשיפת המהות של הדברים, הן מבחינת הדרך שנעשית והן מבחינת תוצרי הלמידה.

אם בפתח הדברים עסקנו בתלמידי רבי עקיבא, נסיים בדבריו של הרב קוק על אופן לימוד אליו נקראים תלמידי חכמים, ועל אור גדול שיש בלימוד, הנותן מקום לריבוי הדעות וזוויות המבט: 

"כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם, כי דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום , שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתברר איך לכולם יש מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.... שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק" ...
עולת ראי"ה עמ' של- שלא

חינוך של כבוד

אם כן, בחירה מודעת לחינוך מכבד היא התמסרות לדרך שבה ניתן להעמיק ולהתבונן בכל אדם המזדמן למחיצתנו , להתכוון לראות בו מעלות ולגלות את הטוב שבו, ולשמוח בכל גילוי מעלה שלו כאילו חזינו הרגע בתגלית גדולה ונכבדה.

כבוד הבריות הוא גילוי כבודו של צלם אלוקים המצוי בכל אדם, ואשר החינוך לאורו שואף לגילויו.

זהו עיסוק חינוכי-רוחני בחשיפת טבעם ומעלתם של מציאויות שונות, ובכללם – התוכן הלימודי, התורה, הטבע, וכמובן כל תלמיד ותלמיד. 

ובעיקר - זוהי הזמנה של כבוד להמשיך להתפעל , להקשיב ולהכיר תדיר עולמות חדשים, ולהימצא בתהליך של הפריה הדדית אינסופית וגילוי מתמשך המבוסס על אמון והכרה אמיתית בערך השותפים כולם. 

האם נצליח כמחנכים להיות שגרירי כבוד,  ולאפשר את הופעת כבודם של תלמידינו? 

האם נזכה שכיתתנו תהיה בבחינת  "ובהיכלו – כולו אומר כבוד" ? 

לו יהי.

 

תגובה
הדפסה

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים