תיכון
יסודי
גני ילדים
מאמרים > עבודה רוחנית > המהלך בדרך יחידי

המהלך בדרך יחידי

דבורה נוב

הצעה לתהליך של עבודה פנימית המבוסס על תורתו של רבי נחמן מברסלב 'הניעור בלילה'

המהלך בדרך יחידי

דבורה נוב

ברצוני להתייחס לאחת מתורותיו המופלאות של רבי נחמן, ולנסות להעמיק בה באופן שיכול לאפשר לנו להפנים יותר את הדברים בליבנו ולחיות אותם באופן אישי. בנוסף לייחודיות של תורתו, נראה שלא פחות משמעותית בהשפעתה היום היא דמותו האותנטית של רבי נחמן, ובלשון תורתו שבה נעסוק, היותו 'מהלך בדרך יחידי'. נקודה זאת היא אחת המרכזיות וגם הקשות ביותר להעברה לממשיכי דרכו: עלינו ללמוד מאדם כה אותנטי לא איך להיות כמוהו אלא איך להיות אנו עצמנו, לא ללכת בדרכיו אלא מתוך שהלומד מתורתו יהלך בדרך יחידי שלו וינסה למצוא את דרכו היחודית. אך מהי דרכו האישית האותנטית של אדם, איך אפשר לדעת אותה, לגלות אותה, לחצוב אותה? שאלות אלה קשות במיוחד מאחר שמעצם הגדרת הדברים דרכו היחודית של אדם היא בדיוק המקום בו הוא לבד עם בוראו, שבו אי אפשר לו להתהלך בדרכו של אחר. אך ניתן להתבונן באחר האותנטי, כאן רבי נחמן, להיווכח בו, ללמוד ממנו – ואז לעצום עיניים, לאפשר לדמותו להדהד בליבנו, ולמצוא את הדרך האישית משם.
במאמר זה ננסה ללכת בדרך, ללמוד מה שאפשר בעיניים פקוחות, ולראות איך הדברים מהדהדים בנו ואיזו צורה הם לובשים בדרכנו האישית, בעיניים עצומות.


תורתו וסיפוריו של רבי נחמן עוסקים רבות בנושא האותנטיות ודרכו האישית של האדם, בעקיפין וגם ישירות. דווקא בגלל החד-פעמיות שבנושא, אתייחס אליו לא מתוך סקירה כללית המבליטה את המאפיינים, אלא בצורה יותר אישית, כמו מפגש ברגע בזמן, דרך תורה אחת שלו המתייחסת לנושא ישירות. במובן הזה אני רוצה כמו לפגוש את דמותו האותנטית דרך מבט אחד, זיכרון מסויים, ודרכו לאפשר להופעתו החד-פעמית להיות נוכחת. בעוצמי את עיני אני מבקשת את הנוכחות החיה דווקא, ומה שטמון בהופעתה המסויימת.


בתורתו 'הניעור בלילה' רבי נחמן מתייחס לנושא זה דרך משנה בפרקי אבות, אותה הוא מפתח לכדי פירוש יצירתי המגלה פנים המרחיקות לכת מאד מרמת הפשט. נעמיק בתורתו זו, בעיניים פקוחות וגם עצומות, בדרכנו לגילוי הדרך האישית.
"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו."
ברמת הפשט משנה זו מתארת את הסכנה ואת ההשלכות הקשות האפשריות של שלושה מצבים, שאפשר לתאר את המשותף ביניהם ככניסה לבד למקום הריק, למחשכים, לתהומות, לאין. מקומות אלה מוכרים היטב לרבי נחמן, והוא מתייחס אליהם בצורות שונות בתורותיו ובסיפוריו, כשהמוכרת ביניהם היא תורתו המזהירה מפני הכניסה וההשתקעות ב'חלל הפנוי' על קושיותיו, שם אי אפשר להשיג אלוקות, אלא רק להאמין בה.


יחד עם זאת, בפירושו למשנה המובאת, רבי נחמן מתאר את שלושת המצבים המובאים כחיוביים וכמהווים תהליך משמעותי של עבודה פנימית. הוא מפרש את התוצאה שלהם, של 'להתחייב בנפשו', כמצב של דביקות שבו האדם וחייו מוחשים כמשמעותיים ונכללים בשרשם, מצב שבו האדם מתכלל בממד של 'מחוייב המציאות', לעומת המצב הקיומי הארעי והתלוש שבו האדם מוחש כ'אפשרי המציאות'.


מעניין איך שנושא חשוב זה של הכניסה וההתמודדות עם ה'חלל הפנוי' והמחשכים – לובש פנים שונות בתורותיו של רבי נחמן, כמו גם לאורך ההיסטוריה ובחיינו האישיים, ודורש התמודדויות שונות בהתאם. בתקופת ההשכלה בה רבי נחמן חי, המסורת היהודית עמדה בסכנה מפני מה שהוא כינה החכמות והקושיות מהחלל הפנוי, והזהיר מסכנותיהן. בתורתו הנ"ל על החלל הפנוי, הוא מתייחס דווקא לסכנה של להיכנס ל'חכמות' ול'קושיות' של החלל הפנוי, שהיוו אז את עיקר הסכנה, ולא להוויה הנפשית של מקום זה, שלא היה כל כך מוכר אז, וקיבל המחשה ברורה רק מהאקזיסטנציאליזם. אך רבי נחמן הותיר לנו תורה עשירה ועמוקה המכילה גם התמודדויות על השלכותיהן העתידיות, וזאת הסיבה שתורה זו היא היום בעלת השפעה רבה יותר משהיתה בעבר, אף יותר מאשר בחיי רבי נחמן עצמו. היום, בתקופה הפוסט-מודרנית, החלל הפנוי הוא לא משהו מרוחק ולא מוכר שיש להזהיר ולהיזהר מפניו, אלא מציאות קיומית מוחשת לרוב, בעלת השלכות אחרות, של פירוק, דיסאוריינטאציה וחוסר פשר. בהיותה מציאות מוכרת יש מקום גם ללמוד מתורתו איך לשכון במקום הזה ולהיבנות ממנו – כמובא בתורתו 'הניעור בלילה'.


ננסה להעמיק בכל אחד מהמצבים המובאים במשנה (הניעור בלילה, המהלך בדרך יחידי, והמפנה ליבו לבטלה), ובתהליך הדינאמי שביניהם, ולראות איך הם יכולים להניב את המשמעות החיובית של 'להתחייב בנפשו'. ננסה לזהות את המצבים השונים בנפשנו, ברמה של כלים לעבודה וצידה לאותה דרך אישית כל כך.

 

ההתמודדויות שבתשתית תורתו


תורה זו של רבי נחמן מתחילה בהתייחסות לשאלה אם העולם מחוייב המציאות או אפשרי המציאות, כשרבי נחמן מזדהה באופן חד-משמעי עם האפשרות השנייה. ההזדהות שלו מובאת על רקע תיאולוגי, בהיות רק ה' מחוייב המציאות, והעולם כנברא מרצונו החופשי. אם נמשיך מכאן וננסה לאפשר לתורתו לחדור אל כל הרבדים שלנו, לנסות לחוש גם את החווייה הקיומית והנפשית שמאחורי הדברים - אפשר לומר בשפה יותר עכשיווית שיש כאן התמודדות עם תחושת הארעיות ושאלת החירות. תחושת הארעיות היא של היות החיים חולפים, אי-הוודאות, שהכל יכול להיות אחרת, שמה שיש הוא לא הכרח המציאות: לא חייב להיות כך, אולי גם לא צריך להיות כך, ולא משמעותי באשר הוא. ההתייחסות לעולם כמחוייב המציאות וכבעל קיום הכרחי כשלעצמו יכולה להקל במידת מה על ההתמודדות עם תחושות מערערות אלה. אך רבי נחמן, כדרכו, לא מקבל גישות שעניינן להרגיע ולשכך את הערעור הקיומי. לעתים הוא אף נעזר בו, ברעד וברטט המוטבעים בקיום, כדי לסדק, לפורר ולמוטט עוד ועוד שכבות, עד שאדם נותר רק באשר הוא, מחוסר כל היאחזות חיצונית – אך ורק לפני ה'.


כך שמבחינת רבי נחמן, בנוסף לעניין התיאולוגי המובא, היות העולם בחזקת מחוייב המציאות כובל את האדם אל העולם, לעומת הגישה הרוחנית-חירותית של רבי נחמן, שבו אדם קשור באמת רק לאלוקיו, והכל נוצר ישירות מרצונו ית' ומהדינאמיקה של קשר ראשוני זה. סיפוריו ממחישים איך גישה מובהקת זו יכולה להביא לראיית המציאות כאבסורדית ממש. לדבריו המציאות מתנהלת לפי ממד אחר, רוחני, שהוא כמו 'מאחורי הקלעים' של המציאות, ולא מתוך נסיבתיות אימננטית, שהיתה יכולה אולי להביא להבנת המציאות ולהתנהלות קיומית מפוקחת בה. לפי תפיסתו של רבי נחמן, עיקר ההשתדלות של אדם בחייו הוא במישור הרוחני, שהוא הממד המשמעותי, והוא זה שקובע את המציאות, ועל האדם להתעורר מהאשלייה שהשתדלותו במציאות מניבה פרי. גישתו זו באה לידי ביטוי בין השאר באמרו שהעיקר הוא הרצון והכיסופים של האדם, ולא מעשיו. אפשר שאותה הסתכלות על המציאות כאבסורדית אף מקלה על היכולת להיפרד ממנה, להשיל אותה בעת הצורך, ורק להידבק בה'. כחסיד האמין רבי נחמן שיש אלוקות בעולם, שיש ניצוצות של קדושה הפזורים במציאות, אך לפי תורתו הדרך להתקשר אליהם היא הדרך הרוחנית, כשהעולם נתפס כמקום מתעתע ומבלבל שיש להיזהר ממנו ומלהשתקע בו. בסוף המאמר, אחרי העמקה בתורתו, נשליך אור נוסף על גישתו זו, אור שיש בו כדי לגלות אינטגראטיביות רוחנית-קיומית שחסרה כאן.


נראה שגישה זו של רבי נחמן מהווה את הצעד הראשון במהלך דבריו. ההיפקחות מתפיסת העולם כמחוייב המציאות, כחייבת להיות, בכלל ובאופן מסויים – היא הצעד הראשון של להיות ניעור בלילה.


צעד זה נעשה לרוב אחרי תקופת החיים הראשונית שבה אדם בא לעולם עם כוחותיו ורצונותיו, מתבסס בעולם ואף משתקע בו. עם הזמן ומתוך כובד ההשתקעות לאדם ולנשמתו נגרם סבל רב בעקבות הלחץ, החנק והמתח שבניסיון לקיים ולשמר את המציאות כפי שהיא, בעוד שבאמת היא רק אפשרית וחולפת. בשלב זה או שאדם נכנע ושוקע במציאות, נתון לחוקיה עד סוף ימיו, או שהוא מתחיל להתעורר ולחפש שינוי, להבין שאולי אפשר אחרת. התעוררות זו בדרך כלל מתאפשרת עקב שבר מסויים, בחיים או בנפש או בקשר ביניהם. שבר זה של הקיים יכול להתרחש מתוך הזדהות יתר עם העולם באופן הלא נכון: כמחוייב המציאות (כורח המציאות שלא ניתן לשינוי), או כמצע לביסוס האני החיצוני ותחושת חשיבותו העצמית - דרך תפקודו במציאות. אז נוצר שבר, ואדם מתחיל לאבד את כל אשר לו, בתהליך מפחיד וכואב, בו האשליה של העולם כמחוייב המציאות נשבר, והכל מתערער. רק אז, ולרוב בעל כורחו, אדם מפסיק להיאחז בעולם, מתוך הבנתו שזה לא עוזר. רק מתוך שהאדם מרפה מלהיות תפוס ועבד לכורח המציאות – הוא יכול לחוש את ההקלה ואף את השמחה, החירות והתקווה, בכך שרק ה' הוא מחוייב המציאות האמיתי. ממקום זה אדם פתוח להמשך דרכו, למעבר שלו לגילוי דרכו הייחודית להתקשרות ודביקות בה', באופן שיאפשר גם לו ולחייו להיות בח' מחוייב המציאות – כפי שנסביר בהמשך.


נתבונן במהלך הדברים:

 

הניעור בלילה


ללילה וליום איכויות שונות, ובכך גם התמודדויות ודרכי עבודה שונות. לכל אחד מהם יש איכות אחרת שאפשר להיאבד בה, וכזו שאפשר להתעצם דרכה. היום עלול להיות זמן של שיכחה פנימית, שבו אנחנו נתונים כל כך לשטף הקיומי עד שאנחנו אובדים בחיצוניות המציאות על כל המעשיות הכרוכה בה. אך מבחינה פנימית אור היום מאפשר בהירות ומודעות, ראייה יותר מובחנת. כך, אחרת, אפשר גם להיאבד בלילה – לא מתוך מעשיות יתר ובתגובה לצרכי המציאות כמו ביום, אלא בתוך המחשכים והלא-נודע, עם כל האבדון והאימה הכרוכים בכך. ואפשר גם להימצא בלילה, להימצא באמת, לא בבהירות אלא דווקא במחשכים, בצורה של נוכחות ואינטימיות מוחשת ובלתי-אמצעית.


נראה לפי כתביו של רבי נחמן שהלילה יכול להוות דימוי לעולם הזה – עולם שמתעתע באדם, שאינו ניתן להבנה מבחינת הראייה האנושית, אלא רק ברמת עומק רוחנית. בפשטות החושך מגביל את הראייה שלנו, וכך מעורר בנו פחדים, חששות ותחושת סכנה. החושך והשקט של הלילה לא מאפשרים את הטשטוש והאשליה שנוצרים מרוב עיסוקים ביום - הוא מעורר לחפש את החיבורים העמוקים יותר, מחפש דרך לאינטימיות, לשוב לאחד. וכשלא מצליחים למצוא את החיבור הזה לאחד, מוחש חוסר החיבור בצורת בדידות. הלילה מזמין אותנו לאופן הוויה אחר, לא של מתבונן אלא של מי שמקשיב, חש, נוכח באופן מלא יותר. הלילה הוא זמן הוויתור על היכולת לראות, הוויתור על נתינת העליונות למודעות. הוא מוליד מצב של הכנעה, של שקט. הוא בעל אנרציה משלו, סוחף באנרציה שלו - אל התרדמת הגדולה. בלילה דרכו של עולם הוא לישון, ולא לצאת לדרך, הדרכים
בחזקת סכנה - במיוחד בלילה. מהו המהלך, הכמעט לא טבעי, שפותח בפנינו רבי נחמן בתורתו? מה זה להיות ניעור בלילה ולהתהלך בדרך, איך מתעוררים, ומה אפשר ליצור מהמקום הזה?


הניעור בלילה הוא אשר לא נתון לחוקיות של המציאות, לא נתון לחושך, אלא מוצא בתוכו פן פנימי אחר, בחי' "אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק..." – אני לא רואה, חושים אחרים פתוחים, אני שומעת את הדפיקה, את דופק ההוייה. לפעמים הערות יכולה להיות טוטאלית, ולפעמים די שליבנו ער, שזה עיקר הערות. יש לשים לב שמדובר פה לא על מודעות אלא על ערות, שהוא מצב נפשי אחר, יותר פנימי.


ערות זאת מתאפשרת כשאדם יכול לא להיאבד באנרציה של הלילה, של החושך. להיות ניעור בלילה זה בראש ובראשונה להיות מסוגל להיות נוכח במחשכים ולא להיות נתון להם. מה טיבה של אותה נוכחות לילית, ואיך היא יכולה להפרות את האדם ואת חייו? מה הקשר בין היותו ער בלילה לעבודתו ביום? ואיך אותה דרך אישית נוצרת מתוך הדיאלוג בין הקשב הפנימי לביטויו במציאות, ביטוי שדורש גם לראות איך הדרך נוצרת ואת הצורה שהיא לובשת?
החוליה המקשרת כאן היא מה שמכונה 'אור פנימי', היוצר סוג של ערות, של נוכחות שיכולה לחושך, של יכולת להיות בלילה, באופן אחר - יותר פנימי ומעמיק. הוא מפיק אור רך שלא תלוי במעברי הזמן, שאפשר לראות איתו מבלי לאבד את החושים האחרים. נסביר את מקורו של האור הפנימי.


לפי המובא בגמרא, האור ניתן לנו מתחילת תהליך ההתהוות שלנו, כעוברים במעי אמנו: "ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". במציאות הראשונית הזאת של חושך ועוברות, עמוק במעי האם – העובר זוכה לאור שמאפשר לו לראות את ממד המסתורין במחשכי הלא-נודע. הרב הוטנר מדייק שבתיאור המובא ה"נר דלוק על ראשו" דווקא, כלומר נשמתו עדיין לא שוכנת בו ממש, אלא מקיפה אותו. אכן האור המקיף מאפשר לו לראות למרחקים, את אשר הוא יוכל לחיות, אך הוא עדיין לא חי את הדברים בחייו ובליבו. בהמשך הגמרא מובא שעם היוולדו, מלאך בא וסוטר את הוולד על פיו, ומשכיח ממנו את אשר ראה. המהר"ל מסביר שהכאת המלאך היא כמו מכה שמאפשרת חיבור בין דברים, וכך היא מביאה את הנפש המדברת ('רוח ממללא') להיות מחוברת לגוף, מוטבעת בחומר – חיבור שיוצר את השכחה של ההשגה הרוחנית בהופעתה הקודמת. הכאה זו ברגע הלידה היא עצם המעבר מאור מקיף לאור פנימי, המעבר של הנשמה אל תוך הגוף. בהירות השגתו נשכחה כפי שהיתה, אך עברה התמרה והופנמה אל תוכו, בגופו, באופן נסתר שעדיין לא ברור איך לפענח ולחיות אותו. דרוש קשב עמוק ועבודת זיכוך גדולה כדי לאפשר לו להתגלות בחיינו, להאיר מתוכנו. האור המקיף הותיר כיוון ואופק ורשמים מופנמים בהוויתנו הראשונית-קיומית, שצריך לנסות לעורר מתוכה ולחיותם - באופן אחר. זאת הסיבה לכך שהאור הפנימי שבנו מוחש כמבקש להתפענח ולמצוא את דרכו להתגלות.
עם הלידה הנשמה "שוכחת את כל החזיונות שהיו ממלאים אותה מקדם, ומעכשיו היא צריכה לייגע את עצמה ולהשתדל ולהתאמץ שתשיג כל המדרגות שראתה בחזיונות – בעבודתה היא. ואשרי הנשמה שרכשה בעבודתה כל שהראו לה בירחי קדם בחזונה...". עלינו לחיות את אשר ראינו, דרך תהליך גילויו של האור הפנימי – דרכנו.


האור הפנימי הוא בעל איכות רכה ופנימית שאדם קשור אליו מתוכו פנימה וחש מחוייב לו, מבלי שהוא מבין לגמרי את טיבו. הוא מאפשר לאדם להיות ניעור בלילה, והוא מהווה מעין מעבר בין האור לבין החושך, ובמובן מסויים מקורו משניהם. תיארנו את התמורות שהאור עבר עד שהתהווה כממשות בעלת איכות ייחודית זו של אור פנימי: ההתמרה והעיבוד מחדש של האור המקיף, של הראייה הפנימית של העובר החוצבת מרחבי חלל וזמן, האין וההחשכה של הלידה, ההפנמה בגוף והקשב שמאפשר את גילויו.


בנוסף ובמקביל להתהוות האור הפנימי ממקורו באור המקיף, התרחשה התהוות והתמרה של האור הפנימי מתוך החושך. בו בזמן שהעובר במעי אמו ראה דרך האור המקיף מסוף העולם ועד סופו, הוא גם שהה ברחם החמים, בחום המחשכים. חום זה הוא של נוכחות חובקת, של אהבה ומסירות, של דממה מאפשרת, והוא ניתן לעובר מראשיתו, היה מוחש בתהליך התהוותו והופנם בו באופן נסתר. חום מיוחד זה עובר תמורות גם לאורך חייו של האדם, למשל: בחיפושו לשוב ולחוש חום זה כנוכחות מכילה דרך מגע חובק, או בחיפושו להפנים חום זה אל ליבו כיכולת לחוש ולהעניק אהבה. בהיות החום והאור ביטויים שונים של מקור האש, הם יכולים לעבור בין מצבי צבירה אלה, וללבוש צורות שונות – למשל כחכמת הלב, שמבטאת את המעבר של החום הפנימי לאור פנימי. כך מתוך התבוננות בתמורות האור והחושך לכדי אור פנימי וכוח האהבה, ניתן ללמוד הרבה על אותה דרך אישית שלנו בחיינו: על כוח ההתמרה, היכולת לאבד וללבוש צורה חדשה, הכוח הטראנספורמטיבי המחייה והתומך. מסעות אלה של האור והחושך שידענו כחלק מוטבע בתוכנו ובהתפתחות הראשונית שלנו, כשרק יכולנו להתמסר לכוחות המהווים אותנו – חרותים עמוק בתוכנו ונותנים לנו את ההרגש הפנימי של המשך ההתהוות שלנו, של יצירת אותה דרך אישית - הפעם מתוך בחירה וכשותפים פעילים במסע.

 

והמהלך בדרך יחידי


התייחסנו קודם למצב של הניעור בלילה כיכולת להימצא ולהיות נוכח בלילה, ולא להיאבד בו או להיות נתון לו. לניעורות אמיתית יש תנועה אימננטית משלה: התפשטות של חום, רטט אנרגטי, הדהוד, חיפוש. להיות ניעור בלילה מביא מטבעו לשלב התפתחות הבא, של התהלכות בדרך, באותה טבעיות של מעברים שיש בצמיחה בטבע, או בהתפתחות של תינוק. עצם התנועתיות וההתהלכות הם סימן של בריאות וחיות פנימית. זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק – כי אפשר ללכת בשביל ללכת, ללכת לאיבוד, או ללכת אחרי העדר. ננסה להבין מהו להתהלך בדרך יחידי.


דווקא בלילה, מתוך החושך - האדם חוצב את דרכו. כשהוא שטוף באור האלוקי, כמו גם כשהוא אבוד במחשכים – אין שחר או קריאה פנימית ליצור את דרכו האישית. במצבים אלה אדם חש כמו מובלע או נתון למשהו גדול ממנו, חי דרכו, ואין לו צורך או אפשרות להיות לאינדווידואל, על הדרך האישית הכרוכה בכך. מכאן החשיבות של הזמנים בהם אנו שרויים בחושך, כדי לאפשר את בניית האני האישי, החד-פעמי, באופן שלא מתאפשר, ואפילו לא נצרך – באור. אך כאמור, בנייה זו גם לא תתאפשר בהיות האדם אבוד במחשכים. וזאת החשיבות של השלב הקודם, של להיות ניעור בלילה. זהו המעבר מלהיות אבוד במחשכים ללהיות מסוגל להם, להיות ניעור בהם, לשכון שם, לאפשר אותם ואף להעמיק בהם לכדי יצירת החום והאור הפנימיים הדרושים כדי להיות ערים באמת. בשלב זה הראשוני אדם ער וקשוב לסביבה שלו, לומד ממנה ומתהווה בהקשר אליה.


אך טיבה של הדרך האישית הוא שאין לה קיום וממשות עד שהיחיד חוצב אותה. אפשר רק להקשיב להתהוות שלה ולאפשרויות הביטוי הגלומות בה, כדי להתכוונן איך ליצור אותה. בתקופה זו אדם מתהווה ומתפתח בדרכו הלא נודעת, האישית, ודרוש לכך קשב פנימי עמוק. היותו אינדווידואל היוצר את דרכו הייחודית מאפשר את הקשר ליחידו של עולם, במפגש החד-פעמי והאישי כל כך. היותו מהלך בדרך מתייחס לא רק לתקופת ההתהוות של הדרך אלא לעצם התנועה וההתהלכות שלו בה. זהו פן משמעותי של שלב זה – לא רק ליצור את הדרך מלכתחילה אלא לחיות ולהתפתח בה באופן דינאמי: לחוש ולהפנים את המעברים שלה, לתת לנופים שלה להדהד בו, לספר את הסיפור מחדש, אחרת, מתוך העמקה במקומות שונים ומתוך ידיעת ההמשך, להתהלך בין הנודע ללא-נודע.
מעצם הגדרת הדברים האדם מתהלך יחידי, ואף אחד אחר לא יכול לחצוב לו את דרכו מלבדו. חשוב שתחושת הלבד והבדידות שיש בדרך לא תביא את האדם למצב של ניתוק: הוא אמנם לבד בדרכו, אך דרכו היותר מכוונת תייווצר מתוך החיבור בין הקשב הפנימי לקשב לסביבה. דרכו אכן אישית וחד-פעמית, הוא יכול לדעת אותה רק מהטבעות חייו בליבו. אך מאחר שהטבעות אלה נחרטו מהמפגש עם הסביבה וחסרונה - היא יחודית אך לא שונה מהדרכים האחרות שיש בעולם. יש בדרכו האישית גם מדרכה של הרוח, גם מתנועת הגלים, גם מהשקט הלילי, גם מהמשקליות הנוכחת של הטל בעשב. אך דרכו היא כל אלה ויותר כפי שנחרטו על ליבו – לא רק באופן פאסיבי אלא במפגש עם נפשו על ביטוייה: החיפוש, ההשתאות, הוויתור, התקווה... כל אלה יוצרים ריבוי של צלילים, שיכולים להתנגן בשלל צורות. להתהלך בדרך יחידי הוא אקט של יצירה: ליצור את המהלך של צלילים אלה, את העלילה כפי שהיא מתרקמת בין הפנים לחוץ, בין אדם לאלוקיו, עלילתו של אדם בדרכו המתהווה. יצירה מוזיקאלית אמיתית מתמודדת עם שאלות של חשיפה והתפתחות, מוטיבים ופיתוחם, שתיקות ודיסוננסים, מקצבים סמויים ורזונאנס. הקשב הדרוש הוא לא רק לצלילים עצמם ואפילו לא רק לכיוונים שמנינו זה עתה, אלא איך ליצור מהם יצירה, קומפוזיציה, איך לחבור אותם לאחד בהתפתחות דינאמית. דרוש קשב שיכול לשזור את הצלילים להתהוות אותנטית, התהוות שהיא לגמרי אישית - לא כמונולוג אלא כתפילה.


תפילתו של אדם בשלב זה היא מתוך קשר מאד מסויים בין אדם לאלוקיו – בין האדם היחידי לבין יחידו של עולם, תוך יצירת אותה דרך אישית. הקשר הוא מאד מכוון, האדם חש את האחד האלוקי כמקור להשראת הקוהרנטיות שהוא מנסה ליצור בחייו ובדרכו – זאת יכולה להיות אחדות מאד מורכבת, אך עדיין אינטגראטיבית. הוא חש את החירות האלוקית ואינסופיותו כמעוררים בו אפשרויות סמויות וביטויים יצירתיים. הוא מרגיש את עוצם הזיקה, אך גם את המרחב העצום כמאפשרים לו ליצור את דרכו. הוא נוכח בתהודה לא צפויה של שאלותיו במקומות מרוחקים, ובאופקים אחרים של התייחסות ומענה. הוא יודע שקולו נשמע, גם כשהוא משליך אותו בין קולות הטבע העצומים. וכך הוא גם לומד לשמוע את מגוון הטונים העילאיים החבויים בכל צליל, ולהבין את תפילתו ואת דרכו האישית כאחד מהם – נוכח ותומך, ייחודי ומתכלל, רוטט ועמוק, מתהווה.

 

והמפנה ליבו לבטלה


כאשר אדם ודרכו נבנו מספיק כדי להיות ברי-קיימא, הם יכולים לעבור ממצב אינטנסיבי זה של להתהלך בדרך יחידי, עם ההתקשרות הרוחנית האופיינית לה, לשלב של היפתחות והתמסרות של בחי' המפנה ליבו לבטלה. יש במעבר זה גם מן ההמשכיות וגם מן ההתפתחות. הממד הדינאמי שבהתהלכות בדרך ממשיכה להתפתח בתיאור של רבי נחמן של המפנה ליבו לבטלה - אך באופן אחר. הוא מתאר את עבודת ההתבודדות, בה אדם כמו מהלך בתפילתו בין חלקי נפשו, פצעיו, חלומותיו ואירועי חייו - פורס אותם לפני ה', רואה אותם אחרת: לא בהקשרם האישי והבין-אישי שבהם הם התרחשו והוחשו, אלא בהיותם לפני ה', ובהתמרתם לאור זה. עבודה זו של התבודדות מאפשרת לאדם לראות ולהתייחס לדברים באופן אחר לגמרי, כפי שהם באמת – לפני ה', ואגב כך גם דרך מבטה של נשמתו הוא. באופן זה הוא מעצים את הנוכחות וכובד המשקל של נשמתו לכדי נוכחות מכריעה ביצירת עצמו ודרכו האישית. כך מתאפשר מהלך טראנספורמטיבי משמעותי בכל אשר יצר עד כה – בנפשו ובדרכו.


אך הממד הרוחני טיבו לפתוח ולא לשלוט, וכך, אולי באופן מפתיע, הנוכחות הרוחנית בחייו, דרך ההיפתחות לה' על גילויו הרבים, ודרך הקשר המעוצם עם נשמתו – לא מכריעים את דרכו באופן ברור, אלא כמו מאפשרים. הקשר האינטנסיבי של האינדווידואל ודרכו היחודית לפני יחידו של עולם – מתגלה עתה בשלל צבעים הניכרים כל כך במהלך חייו. וגם נפתח מרחב חדש – מתוך הפערים שמתגלים בין החוויה האישית את האירועים לבין איך שהם מתגלים לפני ה'. יש דברים שכיוונו את עצמנו אליהם, בחשבנו שהם משמעותיים ביותר – וכשאנו מנסים לרגע לחוש במשהו את המבט האלוקי, אנו רואים שאין בהם ממש. וכן להיפך, דברים שנדחקו הצידה כפחות משמעותיים בעינינו – מתגלים אחר כך כבעלי משמעות אדירה.


רבי צדוק הכהן שואל איך נקבעת חשיבותם של דברים, ועונה שהדברים החשובים באמת הם דווקא הדברים הקטנים, שאיננו חשים את יקרותם,ובכך עושים אותם 'בתמימות', ללא תחושת אגו וערך עצמי אלא 'בלבב שלם'. וכשאדם חי כך הוא מבין שהכל יכול להיות יקר, חשוב ומשמעותי – לא מה שהחליט מראש ככזה, אלא כל אשר יעשה בלבב שלם.
כאן אנו חוזרים לדבריו של רבי נחמן – אודות השלב של המפנה ליבו לבטלה. עבורו העבודה היא לא של 'לבב שלם' (שדבריו של הרבי מקוצק שאין שלם מלב שבור וודאי יכולים להשליך עליהם אור נוסף), אלא של לב פנוי, של המפנה ליבו לבטלה. מה טיבה של עבודה זו?


כשהרב קוק שואל לסיבת השבירה, הוא מסביר שה' רצה להעניק לנו מאהבתו האינסופית, אך הכלים שלנו היו מוגבלים, ואם הוא היה משפיע עלינו לפי הכלים שלנו – האהבה שהיה נותן היתה מועטה ביותר. לכן נתן לפי כוחו שלו, מה שהביא לשבר שלנו, שאז חדלנו מלהתקיים בצורתנו הקודמת, המוגבלת, ונפתח בנו ממד של אינסוף – אינסוף השתוקקות, שיכולה לאינסוף האהבה האלוקית.
אפשר שרבי נחמן מתכוון כאן למהלך דומה, אך שונה: לא דרך השבירה, אלא דרך הביטול. אדם נוכח ואינדווידואליסט דיו בכדי להיות ניעור בלילה ולהתהלך בדרך יחידי – הוא יוצר את עצמו ואת חייו, ואז פורס את אשר יצר לפני ה'. רבי נחמן מתאר כאן את עבודת ההתבודדות, בה אדם כמו מתהלך בתפילה אישית בין כל חלקי נפשו: רגשותיו, חלומותיו, אנחותיו, מאבקיו... נוגע בכל חלקי נפשו ופותח אותם לפניו ית', חושף אותם לאורו, שבו הם מתגלים אחרת, מברר אותם מחדש, מכוון ומשחרר אותם. הוא מתחיל לראות שאותה דרך אישית שחצב אינה רק מה שכיוון ובנה בעצמו עד עתה, ובעמל כה רב - אלא כוללת את תהפוכות חייו על חורבותיהם ובנייתם מחדש, מתוך הקשר עם ה'. הבנה זאת מאפשרת להשתחרר מפיקציות נוקשות המנחות אותנו, ולהרפות ולהתמסר ליד ההשגחה החמה, המאפשרת לנו להתהפך ולהתהוות ללא סוף, ועם זאת, באופן מופלא אך מוחש – עמוק עמוק עדיין להיות עצמנו.
עבודת ההתבודדות, בה אדם מביא את כל אשר לו לפני ה' – היא אשר מפנה את ליבו לרמת ממשות אחרת: לא רק של מה שמוחש כקיום עצמי, כמהלך בדרך יחידי, אלא כקיום שעניינו להיות לגמרי פתוח ודבק בה'. כמו ריקוד שרקדניו כל כך מעורים זה בזה עד שעיקר המשמעות היא לא של כל רקדן בנפרד, אלא ליחסים הדינאמיים המתהווים ביניהם ולריקוד שנוצר מתוך כך. במצב הזה הלב כל כך פרוס ופתוח לפני ה', המפגש כל כך טוטאלי וטראנספורמטיבי, שאפשר לומר שליבו פנוי ומבוטל, שהוא פינה את ליבו לבטלה. באופן הזה הנוכחות האלוקית האינסופית יכולה לשכון.


אחד הפירושים היפים של ביטול הוא של מצב שבו החיות האלוקית יכולה לעבור דרכנו, ללא מעצור והפרעה. בתורה זו עובר המהלך הדינאמי מהאדם היחידי שלא נתון למחשכים אלא ניעור בלילה, יוצר וחוצב את דרכו האישית, מתהלך בין חלקי נפשו בתפילה, מברר ומזכך - לשטף האלוקי העובר דרך ליבו הפתוח לרווחה של האדם. אך זהו רק רגע המהפך. כאמור, מדובר על ריקוד משותף, השטף האלוקי מעורר את האדם להתחיות אחרת, לנוע אחרת – לא כאדם מאומץ החוצב את דרכו, אלא כרקדן משוחרר המתענג על הריקוד המשותף, המאפשר תנועתיות שלא יכול היה לדעתה מעצמו. אך יש לזכור – היותו ניעור בלילה ומהלך בדרך יחידי הם שאיפשרו לו אחר כך לנוע בריקוד משותף. אך זה מתאפשר רק כשאדם מוכן לא רק לעמול בדרכו אלא לפתוח ולמסור את כל אשר עמל עליו, להיאבד מבלי לדעת לאן, אולי להימצא אחרת. ורק אז, בתנועה, הוא נוכח בעומק המשמעות של גווניו האישיים, הייחודיים.

 

הרי זה מתחייב בנפשו


נשיאת הפכים זו של היות עצמנו והיותנו משתנים ומתהווים ללא הרף וללא היכר, של החולף והארעי עם העצמי הנצחי – דווקא מורכבות דינאמית זו נושאת בחובה את האפשרות לעבור את ההתמרה של היות האדם מתחייב בנפשו.
ויש לדייק: מתחייב בנפשו - ולא מחוייב לביטוי מסויים של עולמו הפנימי במציאות. לכן אדם במצב זה הוא בעל חירות אמיתית – בהיותו מתחייב בנפשו פנימה הוא יכול לשחרר את היאחזותו במציאות. לא בהיות המציאות לא חשובה, אלא בהיותה רבת-פנים באפשרויותיה לבטא את הפנימיות, ולא מחוייבת לדרך אחת מסויימת שעולה על דעתו. נקודה זו חשובה במיוחד על רקע התייחסותו של רבי נחמן למציאות, כפי שתיארנו בתחילת הדברים. אין המציאות בעלת משמעות מוטבעת, אימננטית באשר היא – אלא היא רק אפשרות. רק ה' הוא מחוייב המציאות. ובפער תהומי זה בין העולם כחסר משמעות כשלעצמו לה' כמחוייב המציאות הבלעדי – ניצב האדם על בחירתו. העולם כמו מתעתע באדם ומושך אותו אליו, ואם אדם ילך אליו הוא יישאב איתו להוויה של אפשרי המציאות – ויחיה חיי ארעיות, אבסורדיות וחוסר משמעות. אין לאדם דרך חיובית ישירה אל העולם, והתקשרותו אליו רק מערערת אותו יותר. מהבחינה הזאת רבי נחמן היה מסכים עם הגישה האקסיסטנציאליסטית, המתארת חוויה קיומית של ניכור וחוסר פשר, וסיפוריו מלאים תיאורים סוריאליסטים של חיים מפורקים ואבסורדיים. אך אדם יכול גם לבחור אחרת – לבחור להתכלל באחדות האלוקית.
לכאורה בכוח בחירה זאת להושיע את האדם מחיים של ארעיות וחוסר משמעות, אך נראה שלשם כך עליו לוותר על כל עולמו, על המציאות ועל נפשו, וכמו לחזור אחורה בזמן, למצב של אין, ולהתכלל בו ית'. על אף שבחירה זו עדיפה על להשתקע בעולם חסר פשר, היא יכולה להיות מוחשת כמייאשת, בהיותה מהווה ויתור על עצם הקיום האישי, כמעין התאבדות נפשית לצורך התכללות בממד הרוח. אך אם מעמיקים יותר אפשרות זו מתבררת ומתגלה במלוא יופיה.


לפי רבי נחמן, האדם ניצב בנקודת מוצא קיומית בין עולם שהוא אפשרי המציאות לה' שהוא מחוייב המציאות, ולכן בחירתו בעולם, במציאות כשלעצמה – יכולה רק לערער אותו. לעומת זאת, בחירתו להתכלל בה' היא גם ההתחלה וגם הסוף של מהלך חייו, כשביניהם ניצבת כל אותה דרך ארוכה על תהליכיה שתיארנו עד כה. מעניין שבתורתו מתאר רבי נחמן את מהלך הדברים המובא במשנה באופן מעגלי: הוא מביא את הבחירה הראשונית (של התכללות בה' שהוא מחוייב המציאות), ואז כמו הולך אחורה בזמן, עד שהוא מגיע כאילו לאותו המקום - שהוא גם התכלית. במקום לתאר את מהלך הדברים כפי שהם מובאים במשנה, ולהסביר את תהליך העבודה הפנימית של להיות ניעור בלילה, להתהלך בדרך יחידי, לפנות ליבו לבטלה, וכך להתחייב בנפשו - רבי נחמן מביא את המהלך באופן מהופך(!) תחילה, ואז חוזר קדימה בזמן, במעין תנועה מעגלית :
"כי ע"י שעושין רצונו ית', הם [ישראל] חוזרין ונכללין בו ית', שהוא מחוייב המציאות, ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם, בחיוב המציאות... אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהיינו לחזור ולהכלל באחדות הש"י, שהוא מחוייב המציאות, זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ביטול. ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות.... אך עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה... וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיוחד, דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי... על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי... ויפנה ליבו... עד שיזכה לבח' ביטול באמת... ואזי כשזוכה לביטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהיינו בו ית', שהוא מחוייב המציאות."


אם אנו מתחילים ומסיימים באותו המקום – אז למה לנו את כל אותה הדרך? אך כאשר מדייקים רואים שאין כאן מעגליות אמיתית. אלא שמתוך אותה בחירה ראשונית של חיי דביקות והתכללות, נפתחת אותה דרך ארוכה שתיארנו, המביאה את האדם לכדי יצירת נפשו תוך חציבת אותה דרך יחודית, אישית וחד-פעמית, ועד להתמסרותו לה' תוך שהוא מפנה את ליבו, מתבטל ומתכלל בה' אחד. מהלך זה הוא אכן חזרה מסויימת לאותו מצב של בחירה ראשונית של התכללות באחדות האלוקית, ובהתמסרותו לה' הוא אכן מתכלל בו, מתאיין בו. אך זהו מעין מעבר, וכשגווניו האישיים של האדם מתבטלים ומתכללים באחדות האלוקית, הם דווקא מתגלים אחר כך על הפן האישי ביותר שלהם, אך הפעם בעושר עמוק ומתוך מרחבים עצומים, בהיותם לפני ה'. מתוך התכללות זאת אדם מתחייב בנפשו. ויש לדייק: מתחייב בנפשו, ולא בנשמתו – כלומר שיש משמעות לנפש, לאדם המיוחד המסויים ודרכו. הוא מתחייב בנפשו בהיותו חלק מאותו ריקוד מופלא עם ה' – מתחייב גם במובן של היות מחוייב המציאות, וגם במובן של מתחייב כמי שנהיה חיובי, מבחינת עצם הקיום וטיבה של המציאות עצמה.


ולא זו בלבד שנפשו האישית החד-פעמית על דרכה האינדווידואלית מתקיימת, אלא מתוך הוויתור הראשוני על העולם כשלעצמו, ומתוך מסעו האישי ליצירת דרכו וגילוי נפשו ובירורה - "אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחוייב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ"ל, ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחי' מחוייב המציאות...".


לאדם ניתנת היכולת והחובה לחצוב את אותה דרך אישית אינדווידואלית, להביא לגילוי ובירור נפשו לפני ה' עד להתמרתה, ובכך לא רק לחזור ולהתכלל ולהיאבד בה', אלא להיפך – להביא את עצמו, את דרכיו, את חייו וכל עולמו – ממצב של אפשרי המציאות להוויה של מחוייב המציאות – דרך הדביקות באחדות האלוקית. הוא מתחייב בנפשו, נפשו מתקיימת באמת, והוא רואה את עצמו, את חייו וכל העולם כמחוייב המציאות, רואה וחש איך שהכל בדיוק, שהכל צריך להיות כפי שהוא – וכשיהיה אחרת, הוא יהיה פתוח לראות את החיוב מחדש, אחרת. זהו מצב של חירות אמיתית – בהיותו מתחייב בנפשו האדם משוחרר לחיות ולהתהוות מתוכו פנימה, מתוך זיקתו האינסופית – אל העולם על מגוון אפשרויותיו ודרכי גילוייו. לא להתקבע על מציאות מסויימת, אלא להקשיב לזרימת התיקון ולהתהוות הקשר האישי עם ה'. אהבת ה' היא המקיימת, היא ההופכת את האדם וחייו לחיוניים ולמחוייבי המציאות - איתו.
להתחייב בנפשו הוא הקיום האישי על כל תמורותיו ותחלופותיו, על הארעי והחולף שבו – במלוא יופיו ומתוך הכרת החיוב והחיובי שבאותה מציאות ארעית-ספיציפית. אדם נוצר דרך אותו מסע אישי, מאתגר ומופלא, של להיות ניעור בלילה, להתהלך בדרך יחידי, לפנות ליבו לבטלה – הוא התהליך המאפשר לעבור את המהלך הטראנספורמטיבי מהיות 'אפשרי המציאות' להיות 'מחוייב המציאות', ובכך 'להתחייב בנפשו'. מצב זה של להתחייב בנפשו דומה לבהירות הפנימית של האדם היוצר, ולענייננו - האדם היוצר את עצמו ואת חייו מתוך יחסו עם ה'. זאת האינטואיציה הקשובה, הנהירות המכוונת, של האמן שחש איך שגוון מסויים נדרש דווקא שם, ואת תחושת האיזון המדוייק של קומפוזיציה בהתהוותה. בהירות זאת נוצרת מכך שאדם עובר תהליך שמאפשר לו באמת ליצור את עצמו ואת חייו, להיות שותף לבורא בהתהוות עצמו, ובכך לחוש באופן בלתי-אמצעי את המשמעות המתחייבת של תהליך יצירת חייו.

הדפסה

חדש באתר

מהשאלה לשיעור
שאלות לב לדעת, עמ"ר, מזמינות אותנו לכוון את ההוראה שלנו להוראה מעמיקה ומשמעותית.

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים