תיכון
יסודי
גני ילדים
שרית שוסהיים

שרית שוסהיים

מרצה במכללה האקדמית הרצוג בחוג לחינוך ורכזת יחידת התמחות וכניסה להוראה. מנחת השתלמויות לב לדעת ומלווה צוותי מורים בתחומים מגוונים. יועצת בקליניקה פרטית.
בלוג > תשע"ה > החירות ללמוד, החופש ללמד

החירות ללמוד, החופש ללמד

שרית שוסהיים

האם נצליח להשתחרר ולאפשר לעצמנו ולתלמידנו מרחב גדול יותר ללמידה וגדילה? יציאת מצרים חינוכית בעקבות הגותו של המחנך הברזילאי פאולו פריירה

"כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - 

בשורות הבאות ננסה להצביע על תהליך יציאתו של עם ישראל לחירות,  בזיקה להיבטים חינוכיים העולים מכך, וכביטוי מתמשך של יציאה מ"עבדות" ל"חירות" בתהליכי ההוראה והלמידה , תוך התבוננות במשנתו החינוכית של פאולו פריירה.

גישתו החינוכית  של פריירה , כורכת שאלות פוליטיות וחברתיות בהיבטים בסיסיים של החינוך, ועל כן הגותו תהווה תשתית להשוואה זו.

יציאת מצרים

עם ישראל, בשלבי היציאה ממצרים חווה התנגדויות רבות למימוש החירות, הן מצד העם המעביד והשולט – מצרים, והן מתוך כיתות פנימיות המתנגדות ומתקשות לצאת לחופשי, ואשר מערימות קשיים בתהליך הגאולה. 

התנגדותה הנמרצת של המעצמה מצרים מובנת לכאורה יותר, אך כיצד נסביר את הקושי של עם ישראל לבצע את השינוי הנכסף?

פריירה מתאר את היחס של המדוכא לחופש:

"המדוכא, אשר הפנים את דמות המדכא ואימץ את עקרונותיו, חושש מפני החירות. החירות תאלצו להיפטר מדמות זו ולהציב במקומה את האוטונומיה והאחריות. החירות מושגת באמצעות הכיבוש, והיא איננה ניתנת במתנה. יש לשקוד עליה בלי הרף ומתוך אחריות. החירות איננה אידיאל המצוי מחוץ לתחומי האדם. היא גם אינה אידיאל ההופך למיתוס. זהו תנאי הכרחי למען שלמותו של האדם"

ובהמשך:

"המדוכאים, אשר הסתגלו למבנה השררה שבו שקעו ונכנעו לו, מנועים מלפתוח במאבק למען חירותם, כל עוד אינם מסוגלים ליטול על עצמם את הסיכונים הכרוכים בו. יתירה מכך, מאבקם לחירות מאיים לא רק על המדכא לבדו, אלא אף על עמיתיהם המדוכאים"

פריירה מדגיש את הפחד העז מפני החירות, ואת העדפת הבטחון (לכאורה) והנוחות שקיימת דווקא בהיעדר החירות, על אף התנאים הקשים שבעבדות, ומצביע על כך שהמדוכא מצוי בחשש עמוק  וחווה בתוכו סתירה פנימית, שכן בעת ובעונה אחת הוא שואף לקיום אמיתי ולחופש, ובו זמנית חושש מפניו.

מכאן אולי נבין את המשפט הנפוץ הטוען כי "יותר משהיה קשה להוציא את ישראל ממצרים, היה קשה להוציא את מצרים מישראל" - המאמץ להוציא מאדם ומעם שלם את חוויית העבדות ולנטוע בו חירות אמיתית הוא תהליך ארוך ומאומץ.

פריירה מתאר את היציאה לחירות כלידה. לידה הכרוכה בכאב. ומתאר את האדם שנולד כאדם חדש.

ובאשר למדכא, ברצוני להציע התבוננות ולימוד נוסף, המצביע על היותו משולל חופש לא פחות מהמדוכאים הכפופים לו:

על פי פרשנים שונים פרעה נענש בשלילת הבחירה החופשית עקב הקשיית הלב במכות הראשונות. 

בהשראת  פריירה ניתן להתבונן על כך מזוית נוספת:

נראה שפרעה מצביע בהתנהגותו  על כך שגם המדכא הוא למעשה מדוכא . כי בדומה למדוכא גם הוא  לא פועל במרחב חופשי ומתוך חירות. המדכא תלוי במדוכאים וכן להיפך. שניהם צריכים לעבור תהליך של שחרור מהדפוס הזה באותה המידה.

המדכא , בדומה למדוכא , מצוי במציאות של חוסר חופש, של תלות מוחלטת בעבדים שלו, במדוכאים. אף הוא כמותם אינו חופשי שכן מעמדו וכוחו נתונים להיותם של בני אדם תחת מרותו.  מכאן , אפשר אולי להציע, ששלילת הבחירה החופשית של פרעה איננה עונש חיצוני, ואפילו לא מידה כנגד מידה, אלא חשיפת המציאות כפי שהיא בפשטות – תוצאה טבעית. מתוך הפחד שלו לאבד את המקום המדכא, מתגלה  חוסר החופש לבצע החלטה לשחרר את עם ישראל, כי גם המלך פרעה למעשה משמש עבד לצורך שלו עצמו לשלוט על האחר.

אם נסכם עד עתה, ניתן לומר שהצבענו על דיכוי ושיעבוד והקושי להשתחרר מהם אצל עם ישראל, ואף אצל המצרים. 

פריירה מצביע  בהגותו  על כך ששאלת  הדיכוי, מופיעה בהקשרים שונים במהלך החיים, ופועלת באופן סמוי בתהליכים רבים ומגוונים.

ובכן, מה לכל זאת ולחינוך ? האם לתהליכי גאולה אלה יש הקשרים ללמידה ולהוראה?

פריירה בהגותו, טוען שתהליכים כאלה לא מתרחשים רק בהיבטים רחבים אלא חדורים בתהליכי החינוך משלבים מוקדמים ביותר.

רקע קצר - פאולו פריירה יליד ברזיל (1921-1997) פיתח את השקפת עולמו בארצות העולם השלישי  וחווה בחייו משטרים רודנים, חיים באזורים מוכי עוני, דיכוי והיעדר תקווה. בהגותו הוא מחלק את העולם למדכאים ומדוכאים. לפי השקפתו כל פעילות פוליטית וחברתית היא מעשה חינוכי, ולהיפך. בהקשר החינוכי הוא מדגיש שבתהליך רכישת דעת, שיש בה חירות ודיאלוג  מגיע האדם אל מודעות חדשה של עצמו, אל תחושת ערכו, אל חשיבה לעומק כיצד ניתן לחולל שינויים, וליכולת השפעה ונתינה לחברה כולה.

פריירה מכנה את החינוך המדכא - "החינוך הבנקאי", שבו התלמיד נתפס ככלי ריק שעל המורה להפקיד בתוכו ידע, כהפקדה בבנק. התלמיד מתבקש לספוג מידע, עובדות, אמונות וערכים,  ותפקידו לזכור, לשנן ולדקלם אותם בחזרה. פריירה רואה הוראה כזו כדיכוי . 

זוהי תפיסה שרואה את התלמידים  כחסרי דעת  והבנה  וחסרי כח יצירה.  במצב כזה התלמידים מפנימים את ציפיות מוריהם (המדכאים) ורואים את עצמם בעיני עצמם כנעדרי יכולת וחסרי אונים. פריירה מכנה זאת ״חינוך כתרגיל של דיכוי״. המורה הוא המלמד, המפעיל, הבוחר והפועל כמעט באופן בלעדי, בה בשעה שהתלמידים נחווים ככלי ריק שיש למלאו, מקשיבים בצייתנות, עושים את רצון המורה, מסתגלים לאופן ההוראה ומצויים רוב הזמן במקום פאסיבי ומגיב. המורה יודע את התשובות ומפקיד אותן בידי תלמידיו, או לחלופין השיח המתנהל בכיתה מעביר מסר סמוי שתשובות התלמידים צריכות להיות מכוונות לתשובה הנכונה המצויה בידי המורה. במצב כזה נבלמת החשיבה היצירתית האישית של התלמיד ולמרות שכלפי חוץ מתקיים דו שיח, הרי שבמהותו שיח זה מתוכנן מראש והמורה הוא המנווט את השיחה ויעדיה, ואין תנאים הולמים לתהליך למידה אקטיבי שבו מעורב התלמיד באמת.

פריירה קורא לתהליך חינוכי אחר, אותו הוא מכנה "החינוך המשחרר".  זהו חינוך המנכיח תהליך, שנועד לעורר צמיחה אצל כל השותפים, הן המורה והן תלמידיו. זוהי הוראה המבוססת על דיאלוג, על שאילת שאלות . החינוך אמור להוות כר לפיתוח יצירתיות, לחשיבה ביקורתית, ולאפשר התמודדות עם בעיות ונושאים רלוונטיים לחיים ובעלי משמעות ללומדים.

פריירה שואף לתהליך חינוכי שיש בו מעורבות, חקירה וחשיבה, שמוביל לנקיטת עמדה ושמעורר פעילות אקטיבית למען שינוי פני החברה. זהו חינוך שיש בו אתגרים חדשים והבנות חדשות, והלומד נהיה יותר ויותר מעורב אישית , הן בחשיבה והן בעשיה.

מעניין לגלות שגם המורים וגם התלמידים מתקשים לבחור באפשרות הזו, ללמוד אחרת מתוך המרחב האחראי והעצמאי הזה. לרבים מאיתנו נוח להישאר בחוזה הישן שבו המורה הוא מקור הידע והתלמיד מכיר ויודע את ה"כללים" ונענה להם, מבלי להתבקש להפיק בעצמו  ידע ולהתייחס אליו, להביא תוצר ללימוד ולהיות אקטיבי. ההתנגדות והקושי באים משני הכוונים ולכן כל כך קשה לשבור את ה"חוזה" הזה.

למה קשה לעשות את השינוי? אולי כי בהוראה ה"בנקאית" יש בטחון וודאות בתהליך הלמידה ובחלוקת התפקידים בין המורה לתלמידיו, ואז כל אחד מהצדדים יודע מה הציפיות ממנו ומהן "גבולות הגיזרה". ואפילו אם לפעמים משעמם, ולא משמעותי, ואפילו לא כל כך ברור לאן זה הולך... הרי שהסדרים הללו וההרגשה שלפחות המורה מנהיג את הלמידה ויודע את דרכו, אכן תורמים לסדר, לריתמוס קבוע ונראה שלכל הצדדים נוח לדעת מהן הציפיות מן הלמידה, ולא להיות במצב של אי וודאות . 

לרוב, הן המורה והן התלמידים רוצים תשובות ברורות, רוצים לדעת "היכן הם עומדים" בתהליך הלמידה, הן בהקשר של התוכן והן בהקשרים של מבנה ההוראה, אופני ההערכה וההספק. ואפשר (ואף חשוב) להבין ואף להזדהות עם הצורך הזה. יותר מכך – לא אחת דרך זו מקלה עלינו ובמצבים וברבדים מסויימים היא אף תורמת מאד ללמידה . ובכל זאת, כדאי לחשוב על המחירים שגישה זו גובה הן מהמורים והן מהתלמידים. בהוראה שכזו  כל המעורבים בלמידה עשויים להפסיד התפתחות ויצירה, שתוכל להתאפשר רק אם המורה יפנים את העובדה שהתלמיד צריך לעשות את דרכו, בדיוק כמותו, במפגש עם החומר. 

כולנו מכירים את רגעי החסד , שבהם תלמיד יוצר קישור חדש, תובנה הבאה מניתוח או הדגשה של תוכן, הארה, שבשלב הכנת השיעור המורה לא זכה לה.

אירועים שכאלה צריכים להיות לב הלמידה, ולצורך כך יש להפנים קודם כל כמורים, ואח"כ לחשוב כיצד להביא להוראה את הידיעה כי התלמיד, כמורה, הוא יישות עצמאית ויוצרת, ובת חורין. 

יש להתחקות תדיר אחרי דרכי הוראה, שיעודדו אמון אמיתי וחי בתהליך הלמידה. לראות בתלמיד מרכז חיוני ומתפתח , המצוי בדיאלוג, לא רק עם המורה, אלא כתהליך פנימי המתרחש בתוכו, ובתוך קהילת הכיתה שמגיבה אליו. 

הכיתה יכולה להיות מרחב שיש בו סקרנות, חידוש, מקום המאפשר חיבורים חדשים מבחינת ידע ומבחינה רגשית, מקום לשיח על הבנות רלוונטיות לחיים ורוחב דעת.  לממש את המסר שלתלמיד יש חירות אמיתית לפגוש את הידע ולאהוב את הלמידה, לקחת חלק , לשאול את עצמו שאלות , לפתח מודעות עצמית ולהיות מעורב בלמידה . האם אנו כמורים מוכנים להיפתח לאפשרויות הללו? להתנסות יותר ויותר בלקיחת סיכון? להתעניין (בעצמנו ) שוב מחדש בתכנים שלימדנו ולשחרר קצת  יותר? להיות לפעמים קצת מאופקים , ולהאמין שגם התלמידים יכולים להגיע ל"שורה התחתונה",  גם מבלי שנביא את המסר ברוב פאתוס?  להפתעתנו נגלה לא אחת, שזה היה שווה את זה. ושלמדנו מהם כל כך הרבה.

 

הגותו של פריירה בעיני היא קריאה למפגש עם שאלות מהותיות בדבר החירות והאחריות בחינוך ברבדים עמוקים ומורכבים, ולא פחות מכך עם הקשיים והלבטים שהיא מעלה . 

זוהי משנה חינוכית מקיפה הנוגעת בו זמנית במעגלים רחבים, החל משאלות כלל עולמיות, חברתיות, חינוכיות ולא פחות מכך -  עם מקומות אישיים מאוד, ובזה כוחה, שבכולם ניצבת השאלה – עד כמה האדם מוכן להיות מצוי בתהליך של שחרור , בהוויה מתמדת של יציאת מצרים... ?

         האם נצליח לשחרר? 

תגובה
הדפסה

חדש באתר

גשם גשם בוא
אסופת מערכי שיעור בתיכון העוסקים בבקשת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים