תיכון
יסודי
גני ילדים
בלוג > תשע"ה > "ויהיו ידיו אמונה" - הרהורים על חינוך לתפילה

"ויהיו ידיו אמונה" - הרהורים על חינוך לתפילה

רחלי ווינשטוק, 15/3/2015

אנחנו כמורים מתמודדים עם הקשיים הכרוכים בתפילה יום יומית. עיון בהתמודדותו של משה רבינו בעת מלחמת עמלק מלמדת שגם המנהיג צריך חיזוק ותמיכה באמונה ובתפילה. על המורה כעובד ה׳ ועל הכח של כיתה לתפקד כחבורה תומכת.

אתגר החינוך לתפילה
 
כמחנכים לתפילה אנחנו יודעים עד כמה הדוגמא האישית חזקה יותר מכל מילה שנגיד. יותר ממה שנלמד,מה שנעיר, מה שנעשה, המסר שאנו חשים וחיים עובר הכי חזק. איתו התלמידים יתקשרו, ממנו ינקו וגם בו הם ימרדו. מחשבות אלו יכולות להוביל אותנו המחנכים למבוי סתום, לחוסר אונים ולתסכול גדול מהאחריות שהוטלה על כתפנו. מי אני שאחנך לתפילה? הרי באמת מבפנים אני יודעת שאיני מושלמת, שלתפילה שלי יש בעליות וירידות, ולעיתים גם אני מוצאת את עצמי מכריחה את עצמי לפתוח את הסידור, לפתוח את שפתי, עיתים גם אני מרחפת במחשבות זרות , מחכה בקוצר סבלנות לדף האחרון בסדר התפילה. ברגעים אלו של משברים , נפילות , אני נזכרת עד כמה הדוגמא האישית משפיעה על תלמידי, על ילדי, ואני שואלת את עצמי בכאב, מי אני שאחנך לתפילה? 
 
בעיני השיעור הכי גדול למחנכים  אפשר ללמוד ממשה רבנו, במלחמת עמלק:
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (שמות, י״ז)
 
 
משה רבנו, שאליו נגלה ד' באספקלריא המאירה, שחזה אותות ומופתים במצרים, ועתיד לעלות להר סיני ולהוריד תורה לישראל, נלחם בעמלק, לפי הפשט, במו ידיו. ומה קורה לידיים שלו? "וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים". כיצד זה יתכן? מדוע ידיו כבדות? האם מהתעייפות להחזיק אותן למעלה יום שלם? ואם הוא יודע שנצחון המלחמה תלוי בידיו, הייתכן שיחוש עייפות? אנו יודעים שחיילים בקרב האדרנלין לניצחון ולהישרדות מחזיק אותם ימים שלמים ללא אוכל וללא שינה בפעילות נמרצת. ומשה רבנו שיודע שהניצחון בידיו יחוש עייפות מיום אחד?
 

וֶאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת י"ז): "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה", וְתַרְגּוּמוֹ: 'פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ'.
(ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ז)

 
לפי תרגום אונקלוס ידי משה הפרושות כלפי מעלה היו הביטוי החיצוני לתפילתו של משה בזמן המלחמה עם עמלק, שידיו היו פרושות בתפילה כלפי מעלה, וזה מה שהביא את נצחון עמלק. ועוד מוסיף לנו רבי נחמן, שמשם לומדים שאמונה הוא בחינת תפילה. שאמונה היא התנאי לתפילה. ידי משה הפרושות כלפי מעלה בטאו את אמונתם הגדולה של ישראל בהנהגת משה, שכל ניצחונם אינו בידם, אלא בידי היושב במרומים, שאליו הרים משה את ידיו. לפי פירוש זה, ממה משה רבנו התעייף? מדוע ידיו היו כבדות? הייתכן שמשה רבנו נחלש באמונה, נחלש בתפילתו? נחלש ביכולתו לחזק את ישראל להסתכל כלפי מעלה?
 
 
 
ואולי, לפי עניות דעתי, הכתוב בא ללמדנו חינוך ומנהיגות מגדול המנהיגים של העם היהודי. ממי שחי בין השמים לארץ, שאכן הוא התעייף מלהחזיק ידיו כלפי מעלה, שהוא חש היחלשות באמונה, היחלשות בתפילה, והיחלשות ביכולת להחזיק את ישראל במלחמה שיהיו עיניהם כלפי מעלה. שהוא עדיין כמו כולנו יילוד אישה בשר ודם.
 
ומה עושה משה רבנו ברגע ההיחלשות?
 בתחילת דרכו, כאשר ד' מתגלה אליו לראשונה ומבשר לו על שליחותו, השאלה הראשונה שהוא שואל:"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"( שמות ג'). ועוד  הוא מקשה, הרי אינני מושלם, אני נכה, ערל שפתיים: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ד' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:" ומה עונה לו ד'? " מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי". נכון אינך מושלם, ואני לא לא מחפש מושלם. יותר מזה, אני מלך מלכי המלכים הוא זה שבראתי אותך לא מושלם! ואני בוחר בך שתהיה צינור שלי לעם ישראל כמו שאתה!. ברמה הטכנית אני אפתור את בעיית הגמגום באהרון אחיך שישלים אותך בדיוק בנקודה שבה אתה חלש, הוא יהיה לך לפה.
 
וכאן, במלחמת עמלק, זמן רב לאחר ההתגלות הראשונה למשה, הוא חש חולשה ועייפות מתפילה, מאמונה, מהנהגה. וכאן הוא כבר לא שואל מי אני שאנהיג את ישראל, תחפשו מנהיג חזק, מאמין שלא מתעייף אף פעם, תחפשו מנהיג מושלם. מה עושה משה רבנו? הוא נעזר בחור ובאהרון שיתמכו בידיו, שיחזקו את אמונתו, שיחזקו את תפילתו, שיחזקו אותו בהנהגת העם במלחמה. הוא מחפש עוד אנשים שיזכירו לו ברגעי הכבדות, ברגעי העייפות לא להתייאש ולהמשיך להרים את הידיים כלפי מעלה.
 
ואולי זה מה שבא משה רבנו ללמדנו, שגם מנהיגים שעיתים נחלשים באמונה, לעיתים מתעייפים בתפילה, לעיתים ידיהם כבדות מההנהגה, ומה עליהם לעשות? לבקש עזרה, להיתמך, להתחזק מעוזריהם ומתלמידיהם!
 
מכיתה לחבורה
 
ואחזור שלאלה ששאלתי בהתחלה. מה אעשה ברגעי משבר  בתפילתי ובאמונתי כמורה מול תלמידי? אני יכולה לקחת רגע זה כהזדמנות שבורא עולם זימן לי לשיעור גדול לעצמי ולתלמידי, שאני בשר ודם כמוהם וזקוקה לתמיכה ולחיזוק, גם מתלמידי. מחשבה זו פותחת פתח למבט אחר על חלוקת התפקידים בין המורה לתלמיד. מחשבה זו פותחת פתח לעבור ממודל של מחזקת ומחוזקים, למודל של חבורה משותפת לעבודת ד' שלי ושל תלמידי. את החבורה הזו אני מנחה, מובילה, אך אני גם שותפה, לומדת ומקבלת. בחבורה זו כולנו מקבלים ונותנים, לכל אחד יש רגעים חלשים וחזקים, ובכל פעם משהו אחר תופס את תפקיד המחזק ואת תפקיד המחוזק, בכל אחד יש נקודה חלשה ונקודה חזקה, כפי שכותב רבי נחמן: 
 
"כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, דָּבָר יָקָר שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה, מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ....וּבְחִינָה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, הוּא מַשְׁפִּיעַ וּמֵאִיר וּמְעוֹרֵר לֵב חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת וּבְחִינָה הַזֹּאת מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב  וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין:" (ליקוטי מוהר"ן, תורה לד')
 
ועל כך כותב תלמידו, ר' נתן: 
"כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה הוּא בְּצִבּוּר, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיַן יוּ"ד, כִּי יוּ"ד בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל... כִּי מִתְפַּלְּלִין בְּיַחַד וְעַל - יְדֵי זֶה מְקַבֵּל הֶאָרָה כָּל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ בִּבְחִינַת וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין. וְכָל אֶחָד מְקַבֵּל מִינֵהּ וּבֵיה" (ליקוטי הלכות - הלכות נשיאת כפים הלכה ה)
 
 לפי רבי נתן, זו המשמעות של תפילה בציבור, הצורך במניין, ההבנה שתפילתנו איננה שלמה כשהיא לבד, ואנחנו צריכים אחד את השני כדי להתעורר לתפילה, וגם אני , המורה, אני חלק מהציבור, חלק מהמנין, שנותן ומקבל, שמעורר וממעורר, עם עליות ומורדות, רצוא ושוב, כמו כל ילוד אישה.
 
רבי נחמן הנהיג את חסידיו שיהודי עובד ד' בכל יום צריך לדבר עם חברו ביראת שמים. כל יום לקבוע זמן לשיחת חברים. מה המשמעות של לדבר עם חברו ביראת שמים? אחד הפירושים ששמעתי זה להיות ירא מהשמים של חברו, להיות ירא מחיבור שיש לחברי לשמים שאין לי. חיבור שהוא יכול להעניק לי ואני יכול להעניק לו. כדי לצור מפגש של יראת שמים בחבורה, חייבים דיבור כנה, דיבור שיוצא מהלב מהמקום האמיתי בו כולם נמצאים. ואם אני כמורה רוצה לפתוח דיבור כזה בכיתה, אני חייבת בעצמי להיות במקום הזה, לדבר מהלב שלי ללב של התלמידים, וזה מה שיאפשר להם לפתוח את הלב שלהם אחד לשני, לשמוח במקום שהם נמצאים ולרצות להתקדם במסע משותף של עבודת ד'. 
 
משה רבנו מלמדנו את סוד ההנהגה האמיתית מתוך ענוה, הנהגה שבה כמורה אני מובילה ומרשה לעצמי גם להיתמך, להיות אמיתית עם עצמי ועם תלמידי, לקבל את עצמי כמו שאני, לעבוד את ד' מהמקום הכנה שבו אני נמצאת בין בעליות ובין בירידות, וזאת הדוגמא האישית הכי מלאת השראה שאני יכולה להעניק לתלמידי. ולהפוך את החינוך לתפילה מכיתה של מורה ותלמידים לחבורה משותפת של עבודת ד' בה כולנו מחזקים ומתחזקים, ומרשים לעצמנו להביע את חולשותינו, להביא את תפילתנו האישית, להתחנך ביחד עם התלמידים לעבודת ד' ביראה ובאהבה.
תגובה
הדפסה

חדש באתר

לך ירושלים
שיעורים לתיכון ליום ירושלים

מהבלוג שלנו

אני מרשה בכיתה
מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים